בחן/י את עצמך :
האם את/ה טיפוס "זוגי/ת" או "סוליסט/ית" ?
שאלת את עצמך פעם את השאלה הזו ?
לצערי, אני מודה שבמובנים רבים, לרוב אני מוצאת את עצמי יותר מזדהה עם קבוצת ה"סוליסטים" מאשר עם קבוצת ה"זוגיים", רואה עצמי יותר משתייכת להם, ואם גם אתם, קוראים יקרים, מרגישים כמוני, סוליסטים יותר מאשר זוגיים, אני מציעה לכם פה כעת ומזמינה אתכם בברכה : בואו נדבר על זה ברצינות, נבחן את הסוגיה לעומקה ולרוחבה, ננתח אותה באומץ, נפרק אותה לגורמים ונברר אם אולי בעצם אנחנו הדפוקים.
אולי הבעיה היא אצלנו, האם אנחנו פגומים ?
אני מתכוונת לדפקט אישיותי כזה שיש לרבים מאיתנו משלל סיבות, ולא משנה כרגע מהן, ואולי המשפט האלמותי "חופשי זה לגמרי לבד" הוא בעצם טעות אחת גדולה ?
שוב ושוב תוהה אני ביני לביני האומנם נכון הוא שחופשי זה לגמרי לבד ? לא בטוחה, אולם נדמה לי שייתכן שבעצם הפחד ממחויבות וחוסר היכולת הזו להתמקד ולבחור באדם אחד ולהחליט שזהו, זה מספיק לי ואני לא צריכה יותר מזה, חוסר היכולת הזו להתקרב באמת ולהתחייב באופן מלא וטוטאלי , ליצור קשר אמיתי ועמוק, להתמיד ולטפח, ובעיקר להישאר איתו גם כשעולים קשיים שמאתגרים ומאיימים על הקשר , כמו שעמום או הרגל או מיאוס – אולי זה דפוק ??
אולי יש כאן איזו מגבלת אישיות שכובלת, שהיא-היא הכלא הרגשי הכי גדול, גיהינום של בדידות ?
חוסר היכולת להתמסר הוא כמעט טראגי, לעיתים נדמה לי שהפחד לאבד שליטה, להרפות, להזדקק ולהיות (קצת) תלותי הוא משתק, והוא הכל חוץ מחופש.
אני שואלת את עצמי ואתכם ,
האם בתוך המחויבות יש בעצם מרחבים של חופש ?
נדמה כי בתוך היציבות והמסגרת של ה"ביחד" (להתחתן ולגור ביחד), הפרדוקס הוא שדווקא הבסיס האיתן של היחסים והמחויבות הממוסדת (כמובן, בתנאי שהבסיס הזה נכון , בריא וטוב) מאפשר לא מעט שקט, אויר נקי לנשום, הרבה חופש ושחרור ממשי להיות מי שאתה רוצה ולפעול בביטחון בכל תחום בחייך כשאתה יודע בתוכך פנימה שאתה לא לבד בעולם, כי יש לך תמיכה וקירבה ואינטימיות שמעצימה ומאפשרת כוח, ואני מאמינה שעבור אותם מתחייבים , להיות חופשי זה הכי להיות ביחד, כי למעשה היחד הזה נותן תעצומות נפש וביטחון עצמי, הוא משרה שלווה נפשית נעימה ובטוחה. כי הרי אין דבר שיותר חשוב לבריאות הנפש מאשר קשר אמיתי וממשי וקרוב עם הזולת, עם בני אדם בכלל, לאו דווקא בקשר רומנטי זוגי, כמו שהיה בעבר בחברות המסורתיות, בהן מעגל התמיכה החברתית, המשפחתית וזוגית חיונית לאושר האישי.
לילות של ישיבה סביב מדורת השבט היו שיגרת המציאות היומיומית בעבר, ויש בי איזה געגוע וערגה לחיים כאלה, כן, קראתם נכון, לילות של מדורות :-) ה"ביחד" הזה, התלכיד החברתי חיוני לנו, בני האדם, כי לפני ואחרי הכל - הרי שאנחנו יצורים חברתיים, לכך נועדנו, ולא להיות ספונים בביתנו מחוברים לרשתות חברתיות למיניהן, כי הבדידות שיוצרת רשת האינטרנט היא מחיר כבד שכולנו משלמים עליו במידה זו או אחרת, הלכאורה הזה של ביחד ושל כפר גלובלי קטן הוא פיקציה, כי זה לא באמת קשר, זה וירטואלי, אין קירבה, זה רק מרחיק אותנו והופך את כולנו למבודדים, מעודד נרקיסיזם והתעסקות אובססיבית בטיפוח ה-"אני".
ואם במקום לקרב אותנו זה מרחיק, אם כל אחד מבוצר בביתו מול המסך, בסופו של דבר אנחנו לבד, עם ערימות של חברים וירטואלים, זה הרסני, הכי רחוק מחופש.
אני שומעת לעיתים קרובות את הביטוי הזה - "פחד ממחויבות", ממש לא מזמן היה לי שיח עם LEXIS בבלוג שלה, בתוך התגובות על הפוסט האחרון שלה , "משפחה" , בין השאר גם אודות הסוגיה הזו, ולפני יומיים יצא לי לצפות בראיון של עופר שכטר בתכנית של יונתן ריגר, שוב איכשהו על הנושא הזה, וכשהוא אמר - "נעים לי לבד" , הבנתי היטב על מה הוא מדבר, אפילו מאד הזדהתי, וישר נזכרתי בשורה מהשיר "חופשי זה לגמרי לבד" , ומיד ידעתי שזהו, אני מוכרחה לחבר פוסט שעוסק בכך, כי חשבתי לעצמי שאם בסמיכות כזו גדולה הנושא הזה עולה מכיוונים שונים, הוא מספיק מעניין על מנת שאדון בו בבלוג שלי, והוא ראוי שאתייחס אליו כאן בפומבי, אולי זה סימן, אולי זה מקרי, בכל אופן , המממ, טיימינג איז אבריט'ינג : גם שיחה משפחתית (שאשתף לגביה בהמשך הפוסט), גם לקסיס וגם עופר, לפיכך חשבתי לעצמי שהגיע הזמן, אני צריכה אחת ולתמיד לרכז ולהעלות על הכתב את כל המחשבות שמעסיקות אותי בנידון. מהשיחה המרתקת שלהם בתוכנית "סמול טוק", הופתעתי לגלות עופר יותר רגוע, בוגר, עמוק ומשתף, הוא תמיד היה מתוחכם בעיני, (הוא מזכיר לי במידה רבה מאד את האחיין האהוב שלי - הבן של אחותי - גם במראה החיצוני וגם באופי,) אבל בעבר עופר שכטר היה יותר תזזיתי ושטותניק, וחייבת לציין שהשינוי הזה שחל בו מאד הולם אותו ומושך, נהניתי להאזין לו, ל"סנטר" (center) הברור שלו, הוא דיבר דברי טעם, התבגר ונרגע, זה מאד בולט, אני מניחה שזה קשור למדיטציות שהוא סיפר עליהן. הוא שיתף את הצופים בישירות, בגילוי לב, בכנות, בראיון מאד אמיתי וחשוף, בטוח בעצמו, שפת גופו נינוחה ושלמה עם עצמה, מתבדח על ההומואיות שמייחסים לו בחינניות, תשמעו - אישיות ממגנטת. אני מניחה שזה גם מאד יעזור לו בתפקידים (דמויות) בעתיד, ואגב משחק - אני זוכרת לטובה את הביצוע המשובח והמעמיק שלו ב"פובידיליה", סרט שעוסק אף הוא ומתקשר במובן מסויים לנושא המרכזי של הפוסט הזה.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
כשהכרתי אותה הם כבר היו בני 22, עדיין זוג אוהב וחם, אהבת נעורים ששרדה. (על מנת לשמור על פרטיותם, אכנה אותם כאן בשמות בדויים : פיטר ו- שילה.) את לא פוחדת שאת מפסידה משהו בחוץ ? לא נמאס לך ממנו, את לא משתעממת ? , שאלתי את שילה בפליאה לאחר שהתבוננתי בהם יחד, והם היו נראים לי כמו זוג טרי ומאוהב שהכיר רק לפני שבועיים. היא השיבה בעיניים בורקות שהיא עדיין מאוהבת בו חזק, וזה רק מתגבר ומתעצם ככל שהזמן עובר, מכל הבחינות, גם הסקס, שהיא לא מסוגלת לראות את עצמה עם אף אחד מלבדו, הוא אהבת חייה , אין מישהו בעולם שיותר מתאים לה ממנו או מושך בעיניה ממנו, ואף פעם לא משעמעם להם ביחד, פשוט כי זה "זה". והאמנתי לה.
כאן המקום להוסיף במאמר מוסגר ששילה היא יפיפייה אמיתית, בורכה בגוף מושלם, מושכת וסקסית, אחת שהיא קונצנזוס, שכמעט כל גבר היה מעוניין להכיר, ואני בטוחה שיש לה מחזרים שעומדים אצלה בתור אינסופי. אבל לא, היא לא מרגישה שהיא מפסידה משהו, או שהיא מעוניינת להתנסות ביחסים עם גבר אחר מלבדו, ולא מוטרדת מכך שהוא הגבר הראשון והיחיד שהיא היתה איתו מינית, היא לא מצליחה לדמיין את עצמה נוגעת בגבר אחר מלבדו, זה לא מעניין אותה בכלל, כי הכי מושלם להם ביחד גם בתחום האינטימי הזה, מה שמסקרן אותם לחוות – הם מנסים ביחד זה עם זה, והיא טוענת שהוא מרגיש באופן זהה לגביה, וכן, הם יתחתנו בשנים בקרובות. שילה ופיטר הם ארטיסטים בנשמה וגם בכלל, הוא מוסיקאי, היא ציירת, שניהם הכי לא עונים על ההגדרה של קונפורמיסטים או של משעממים, להיפך, מדובר באנשים מעניינים, אנשי שיחה ותוכן. כשהיא נסעה לחו"ל עם חברות, לטיול בטיבט למשך חודשיים, הוא חיכה לה כאן בארץ בסבלנות ובגעגועים בדירתם המשותפת. והם לא היחידים שנראים מסופקים בבחירה שלהם, שלמים וטוב להם. רוצים דוגמות מהברנז'ה ? בבקשה :-) הנה, קחו את השחקנית נועה וולמן לדוגמה מוצלחת , כיום היא מאורסת לתום לאחר זוגיות ממושכת ומאושרת של תשע שנים (!). הם ביחד מאז שהיא נערה, והיא לגמרי טיפוס צבעוני, מעניינת, מצחיקה הכי רחוקה מהדימוי של "משעממת" , להיפך, סופר יצירתית, יש לה "ראש טוב", היא מדליקה כזו, הכי לא סטנדרטית, חופשיה ומאושרת.
עוד דוגמה למופת הם שירי ארצי ויפתח קליין, גם הם שני אמנים, מדגמנים זוגיות יציבה ונעימה לאורך שנים רבות , הורים לשניים, ואפילו נישאו (עושה רושם ש)באושר לאחרונה, אותי לפחות הם לגמרי שיכנעו.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
להבדיל, בחודש שעבר , כשההורים שלי נסעו לארה"ב, הזמינה אחותי הגדולה את אחי ואותי להצטרף לארוחת בוקר בשבת עם כל המשפחה שלה, ובמהלך השיחה, האחיינית הסקסית שלי , נערה מתבגרת בת השש עשרה, טיפוס ציני באישיותה, ואוחזת בחבר כבר שנה וחצי, הצהירה בגאון ש- ברור לה שהיא לא תתחתן איתו, והציגה בפנינו באסרטיביות המאפיינת אותה טיעונים בוגרים מבוססים על שיקולים קרים , למשל שהיא סבורה שזו תהיה טעות איומה כי הוא החבר הראשון, חובה וחשוב להתנסות ולהיות גם ביחסים עם גברים אחרים, ולא חלילה להתחתן עם החבר הראשון כי אחרת תמיד היא תחייה בתחושת החמצה. מה היא עושה איתו בכלל אם היא כבר בטוחה מראש שזה לא לנצח ? איפה הנאיביות ? הדור המודע לעצמו מידיי, חסר הרומנטיקה, אובדן התמימות הזו, " מי החליט שחייבים " ? שאלתי אותה בהתרסה, " כי חייבים " , היא חרצה בתגובה, וכל הנוכחים בשולחן הסכימו והנהנו שאכן כן, ואין ספק או סימן שאלה בכלל, בוודאי שכך יהיה נכון לפעול. חוץ ממני כמובן, כי במו עיני הבוחנות נוכחתי שזה לא חוייב המציאות, שאפשר גם אחרת. אוטומטית נזכרתי בשילה ופיטר בתור דוגמה מוכחת שלא מוכרחים, לא בהכרח יש תחושת החמצה, לא אצל כולם, ובוודאי שלא אצלם, כי עובדה שבמקרה שלהם זה עובד להפליא, ובד בבד חשבתי לעצמי שהמסקנה שלי על כל העניין, אחרי שניסיתי להבין מה לעזאזל הסוד שלהם, למה הם מצליחים איפה שרבים אחרים נכשלים , היא שאולי יש טיפוסים וסגנונות אישיות, ואחרי הכל זה כרוך באופי : כדי להיות טיפוס "זוגי" – מעבר ליכולת לשתף, מעל היכולת ליצור אינטימיות ריגשית וקרובה, צריך להיות טיפוס רגוע בעל שלווה נפשית, ללא סקרנות מוגזמת ובלתי נדלית, לעומת חסרי המנוח, ואולי גם ציניקנים, או משתעממים בקלות, ספקנים, שאף פעם לא רגועים ולא מרוצים וקשה לרצות אותם , כי הם תמיד בטוחים שהם מפסידים משהו, שאולי יש יותר טוב ויותר מתאים ממה שיש להם עכשיו. וכן , גם מזל (או גורל אם תרצו) לא מזיק בעניין, כי שילה ופיטר לא מרגישים שהם מחמיצים דבר או שהם מתפשרים באיזה אופן, עבורם "הרגל" או "שגרה" הן מלים ידידותיות, מתקבלות בברכה, זו לא "עבודה קשה" עבורם לטפח זוגיות לתפארת, משום שהם מתאימים להפליא, משלימים זה את זה, ובעיקר מצליחים לייצר עניין, תוכן ומשמעות בתוך היחסים הבריאים (אני מדגישה, יחסים בריאים , תומכים ואמיתים) שלהם,
כי לגביהם, בני מזל שכמותם,
חופשי זה לגמרי ביחד.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
++ בקליפ למעלה צירפתי את השיר המצוין - "בסוף מתרגלים להכל" של דודו טסה, בביצוע מקורי של בוגרי מגמת תסריטאות בית הספר לקולנוע "סם שפיגל". אגב, גם דודו התראיין בעקיפין על הנושא בתכנית של יונתן ששודרה יום לפני הראיון עם עופר, לפיו לא קשה לנחש מה תהיה התשובה שלו לשאלה שהצגתי בפתיח.
+++מצרפת פה להנאתכם חתיכת קלאסיקת רוק'נרול איכותית , בגרסת המקור של "חופשי זה לגמרי לבד", נוטפת הסקסאפיל של פוליקר כפי שהוא היה פעם, בימים יפים יותר, ומיד אחריו את גרסת הכיסוי בקליפ המשעשע והמדליק (חייבים להודות שיש בו חן, על אף הזיופים) , בכיכובן של בובות (תרתי משמע ;-)) האח הגדול.
 |
