שני מרוקאים ולובי נכנסו למעלית
ב- 2012 ארץ - המוצא ומקום - המגורים הם גורמי הדרה ומכפילי עוני. לכן, הקונפליקט העדתי (הסמוי) הוא גורם מכריע במערכת הבחירות הנוכחית. כדאי לנסות לזהות את זרמי העומק במערכת הבחירות: למשל, פעילותה השקטה והמתמשכת של עדינה בר-שלום, ומנגד פעילותו הפוליטית הגלויה של חיים אמסלם, פרישתו האניגמטית של משה כחלון, ופגישתם המתוקשרת של עמיר פרץ ועופר עיני. היו שהבחינו בזרמי עומק אלו: מי שמנסה להפוך את ההסתה הזולה נגד "הלבנים" לניירות-ערך אלקטורליים, מי שמלבה הסתה לאומנית נגד זרים ונגד ההפיכה המהוללת בש"ס.[1] האם כל זה מקרי? זה הזמן להסיר את הלחץ מהשסתום ולתת לשד העדתי לצאת מהבקבוק. הוא אינו מסוכן, הוא יוסיף לבריאות המערכת, ולא קוראים לו "מזרחי". הוא מרוקאי. יותר משלושים שנה לאחר עליית הליכוד לשלטון ומאז כניסת ש"ס לקואליציה: יוצאי צפון-אפריקה נשארו בשולי החברה והכלכלה[2] והם מהווים את הרוב בפריפריה הכלכלית, החברתית והגיאוגרפית. מפני שהם בוגרי מערכת חינוך בלתי- שוויונית ומפלה – זה הדור השלישי, העברית בפי רבים עילגת ("שתי מרוקאים ותוניסי אחד"[3]). "המרוקאים, התוניסאים והלובים" הפכו להיות "נושאי הדגל החברתי" (כאילו 'חברה' היא שם נירדף לחלשים ולא לריבון) מפני שכניסתם לממשלה לא פתחה את הדלתות לעמדות מרכזיות במוסדות תרבות "אשכנזיים": ישיבות תורניות, אוניברסיטאות מחקר, תקשורת אלקטרונית, בית המשפט העליון, מפלגות וישובים אליטיסטיים – את כל אלה מאפיין תת-ייצוג קיצוני של "מרוקאים" כאילו לא יצאו ממרוקו.[4] "המרוקאים" הם העלייה "המזרחית" הגדולה ביותר ומקור חולשתה הוא השעור הנמוך של עולים מקרב המעמד הבינוני המשכיל והאמיד. שישה עשורים מטילים על החלשים את האחריות לחולשתם – על כך כתבה אווה אילוז בשנה האחרונה בעיתון 'הארץ'. האשמים, העלגים, והנחשלים הם, בכל מקרה, דור שלישי לעולים – הנחשלות היא תוצאה של תשתיות מדכאות בתחומי העבודה, החינוך, התרבות, התחבורה והבריאות. "הם" אחראים גם לדרוג של ישראל בתחתית הטבלה הבינלאומית: נכו את הערבים החרדים והמרוקאים והכו את הטבלה. "רגישותו של האדם לצדק מאפשרת את הדמוקרטיה; אך נטייתו של האדם לאי-צדק מחייבת את הדמוקרטיה"[5]: כמה מבעלי תואר ראשון, כמה מבעלי תואר שני וכמה מבעלי תואר שלישי מכירים את הנתון הבא?: ההשקעה בחינוך ממקורות עצמאיים באשכולות הנמוכים היא מ 150 ש"ח לתלמיד, ובאשכולות הגבוהים ההוצאה מגיעה לשיא של 4,180 ש"ח לתלמיד? זה לא הגורם היחיד להעפלת ישראל לראש הטבלה המערבית באי-השוויון, וזהו גם לא הפער המקסימלי בהשקעה לחינוך - בעשור הרביעי לשלטון ה"ליכוד". רבין החל בתהליך תיקון האפליה בחינוך ובתשתיות, אולם לא שיתף את ראשי הפריפריה בתקווה ליהנות מפירות השלום. נוכחותם הייתה חסרה על 'מדשאות הבית הלבן'. בניגוד לאליטה הפיננסית אותה גייס לתמיכה בתוכניתו המדינית[6]. הגיע העת להביא להכרה ציבורית רחבה שמי שהסיט נגד התהליך המדיני התנקש בפריפריה. "הם" נשארו מאחור ו"הם" נשארו "האחר" של הפוליטיקה הישראלית. "הם" לובשים חליפות שרד מכל הסוגים, ורק את משרד האוצר[7] שמרו לאנשי שלומינו ושלמונינו (למעט ארבעה חודשים ערב בחירות 1999)[8]; מה כוחם של "ביטון ודהן" מול אנשי "הכלכלה הגלובלית" השולטים במשק באנגלית רהוטה?! בוגרי MIT או חניכי ליד"ה, לעומת זאת, מבחינים בין ליברליזם לנאו-ליברליזם, או בין קיינסיניזם לסוציאליזם. האם זה מקרה שנציגי משפחות ההון מופקדים "על האוצר"? איך לא נמצא פרופסור לכלכלה "מרוקאי" ראוי לתפקיד נגיד בנק-ישראל? ישראל השבעה מעווה את פניה לשמע שרידי אינטונציה "מרוקאית" תוך שהיא נמלאת שביעות-רצון (עצמית!) נוכח עברית שבורה במבטא אמריקאי. "שתי מרוקאים" ולובי נכנסו למעלית וגילו שהיא הורידה אותם למטה. ב 1977 חוללו מצביעי ד"ש מהמרכז ורוב המצביעים בפריפריה מהפך פוליטי; כלומר לא רק ה"מרוקאים". מי מאלו ומי מאלו ידע מהי 'אסכולת שיקגו'? האם ידעו שמילטון פרידמן 'היהודי' שניפגש עם שר האוצר ערב המהפך הכלכלי, קיים שנתיים קודם ביקור הצלפה דומה בצ'ילה של פינושה? להבדיל. הנציגים האותנטיים של מחאת הפריפריה, כחלון, שטרית, דוד לוי ושאול עמור המנוח, חשבו לפרוץ את הדלתות הסגורות, כשהעלו זבח לנאו – ליברליזם וזכו לקריאת עידוד: "תהיו כחלונים". כאילו הגדרת התפקיד של שר מתמצה ב'הגנת הצרכן' או במיקוח בבזאר של 'האח הגדול'[9]. משה כחלון גילה שהוא מכפה על שיטה אכזרית ושותף למדיניות כלכלית המעוררת כיסופים לימי ילדותו בגבעת-אולגה השוממה והנידחת; שם לא היו רעבים, מקבצי-תרופות ודרי-רחוב.[10] הניכור בין הפריפריה לבין אנשי "המרכז", המחזיקים בעמדות הבכירות בכל המוסדות, מזכיר את אבחנתו של קרל מרקס על אופיה הבוגדני של הבורגנות (מעמד הביניים). בשנותיו האחרונות נכח בנסיגת הבורגנות לעבר השמרנות. לימים, תאר גיאורג לוקאץ את הריאקציה: "הבורגנות הגרמנית טרם גברה על הפיאודליזם כאשר [החשש מ] הפרולטריון דחף אותה ימינה לזרועות השמרנים."[11] החשש מ"הפרולטריון" נראה אצלינו כך: 10 מנדטים מהווים לשון מאזניים בין גוש הימין לגוש השמאל. ניתן לכנותם נושאי ה'לפיד' המניפים את נס מהפכת הנגד: נגד החרדים, נגד המזרחיים ('הפלנגות'), נגד סוציאל-דמוקרטיה, נגד מדינת-רווחה, נגד המודל האירופי. הם דחקו את פואד (מיצנע), הלעיגו את פרץ (ברק), ונטשו את מופז (ליבני) – שלושה מזרחיים שכל אחד ייצג השקפת עולם אחרת ואף אחד לא מאנ"ש. (בלי להזכיר את רן כהן ואילן גילאון). עשרה מנדטים הולכים עם הבן, הם הלכו ל'מרכז" עם האב ('צריך להניח פצצה בשוק של שכם'), ול'קדימה' עם פרס. וכעת, מי עוד מאנ"ש מחבל בסיכויים לניצחונו של גוש שמאל-ליברלי גדול? אף לא אחד מהפריפריה הכלכלית-גיאוגרפית. מלבד עמיר פרץ, לא זכור מנהיג סוציאל – דמוקרטי מרכזי שייצג את הפריפריה. מלבדו, לא זכור מנהיג מהפריפריה שניתנה לו הזדמנות ממשית. מתברר שהיה שר-ביטחון מרחיק ראות, שוכחים מי מנע ממנו את תיק האוצר בכל מחיר. לא די להבטיח את מקומו ברשימה, הפריפריה ראויה ליותר נציגים וישראל ראויה להם. ארבעת העשורים האחרונים מוכיחים שמפלגת העבודה לא תוכל לנצח ללא הפריפיה וגם שהפריפריה לא תוכל לשגשג ללא מדיניות סוציאל-דמוקרטית. בחירות 2013 עשויות להיות שעתם של "המרוקאים והתוניסאים" - המציאות הזאת יצרה הזדמנות שעל אחריות השמאל לנצלה ניצול פוליטי הגון. אמיר יובל
[1] ניתן גם להאזין לדבריו של ישראל בונדק לרזי ברקאי ברדיו ללא הפסקה ב 7-11-2012. [2] חיים אמסלם: "הם ימשיכו לדפוק את הספרדים עם בורות, עוני, תלות והזדקקות". [3] 'הארץ' 30.10.2012. [4] ראו את מאמרו החשוב של מנחם מאוטנר "העושים לביתם – דיוקנה של האליטה הישראלית" ארץ אחרת גיליון 52: "מכיוון שהאשכנזים הם בני האליטות - הם הקבוצה החזקה על פי כל מדד - האחריות לכישלון היא בעיקר שלהם."
[5] אייל נווה, ארצות הברית דמוקרטיה בהתהוות מתמדת, עמ' 310. האוניברסיטה הפתוחה. ראו ריינהולד ניבור, בני האור ובני החושך, עורך אייל נווה, הוצאת שלם, ירושלים, התשס"ג.
[6] ראו: גיא בן פורת, בתוך: שלטון ההון החברה הישראלית בעידן הגלובלי, עורכים דני פילק אורי רם, הוצאת הקיבוץ המאוחר / מכון ון ליר, 2006. [7] ומשרד החינוך (והתרבות!). [8] משה ניסים וסילבן שלום לא ייצגו אף פעם, בשום מובן, את הפריפריה הישראלית. כלומר, מזרחיות אינה בהכרח פריפריאליות, אולם פריפריאליות היא ברוב המקרים מזרחית-מרוקאית. [9] ראו תאורו של ג'ורג' אורוול, 1984, עם עובד, עמ' 24, 58 .
[10] כפי שהראתה (שוב) צפי סער (הארץ 1/11/2012) בעשורים האחרונים מצבם של המזרחיים (והערבים), הורע בכל המדדים. ראו בעיקר מחקריהם של בן-בסט ומומי דהן, וכן של יצחק ספורטא ויוסי דהן וכן של מכון אדווה ומכון וכן של מרכז טאוב, ועוד. [11] עמוס איילון, רקוויאם גרמני, עמ' 215 . דביר. |