| אצלי כבר חמש על השעון, היא עוד לא הופיעה. אני שונא שמאחרים. התישבתי לי על הספה המרווחת. ממתין. בוהה בתמונה שעל הקיר. קנדינסקי. זה לוקח אותי שנים אחורה, לימי נעורי, כסטודנט לאומנות. הזכרונות נמוגים אל מחשכי השכחה כשהיא נכנסת לחדר. "מצטערת על האחור," היא אומרת לי, ומתישבת מולי. שער אסוף, כאילו במקרה, מבליט את לובן צוארה. גופיה קיצית דקה חושפת את עצמות הכתפיים, ומבעד לחולצה אני קולט את הפיטמות הקטנות, זקורות לתפארת, אולי מפאת קור המזגן. חצאית מיני אדומה עטפה אותה ולא הותירה מקום רב לשום דמיון. אני מניח שהייתה פה כוונה, והתלבושת הצנועה שלה הייתה אמורה לגרום לי להרטיב במקום. הסתכלתי עליה וידעתי מה אני אמור להרגיש, ואיך הגוף אמור להגיב. גופי כנראה החליט להגיב בזמן ובמקום שיראה לו.
"אז מה קורה? לפי גודל העישונים והפה הפעור, אתה כבר גמרת".
"אל תחמיאי לעצמך. אם ברנדו הצעיר היה פה, אני מניח שהיה שמח להחמיא לך מלוא חופן תשוקתו. אבל את שוכחת שזה אני, חשמלית ושמה חלודה".
"מה היית עושה לי אם היית ברנדו?"
"מצמיד אותך לקיר, מפשיל לך את החצאית, ומחמיא לך, כל הדרך עד פריז. מענג את עצמי במקום הכי חמים בגופך, עד שהטורבינות בחדרה היו מחווירות מבושה, בהשוואה לכמות החשמל שהיה זורם מבין רגליך. ואז אולי נרקוד גם טנגו"
"זה יפה. חשבת פעם לכתוב? נשמע כאילו חשמל זורם בין כפות ידיך."
"פתק לסופר אנ´לא מסוגל לכתוב, אז מה בדיוק את רוצה שאכתוב? מה גם שעכשיו יש הפסקת חשמל."
השיחה גלשה למקומות מוזרים, שאין לי שום מושג איך הגענו אליהם, אולי לה יש. היא קמה, התקרבה והתישבה מעלי, על הספה. הפשלתי את החצאית כלפי מעלה, והידים טיפסו במעלה ירכיה המוצקות. הורדתי ממנה את החולצה, והפטמות הקטנות הזדקרו מול שפתי בשמחת נעורים. היא הצמידה את שפתיה אל אזני. זה הרגיש לי די נעים. נשכבתי לאורך הספה והיא החלה פורמת את כפתורי מכנסי.
"זה לא יעזור. את לא מבינה עברית? לא ע ו מ ד ל י! תכניסי לך לראש, אני א י מ - פ ו - ט נ ט!"
"אז בוא אתה תוציא לך מהראש."
"אני מקווה שאת מאמינה במה שאת אומרת או באלוהים, ויש לך סבלנות, כי נראה לי שיעמוד לי אחרי שיבוא המשיח וימצוץ לי, וגם זה אולי. "
היא הפשילה את מכנסי וליטפה אותי במעלה הירכיים, יד ענוגה והלשון לא פחות. זה עשה לי משהו, זרמים של נעים במורד הבטן. הציפורניים ננעצו וגלשו לאורך גופי. אצבעות ידיה חלפו לאורך הבושה המדובללת, והלשון ליקקה בערגה כאילו היתי כושי מגודל, או לפחות נשיא ארה"ב. ניסיתי להזכר באיזו תקופה קנדינסקי צייר את היצירה הזו שעל הקיר מי הייתה המורה בקורס... פטיש הונחת אל בין רגלי ללא כל אזהרה. עם איבחת הכאב ללא שום אתראה, הסרבן קפץ לדום. נבלעתי בתוך פיה והרגשתי את האביב בגופי, שהחל מלבלב בין אצבעותיה. חדוות הפריחה. למרות שמילאה פיה, הצלחתי לשמוע את הצחוק המלא שהתגלגל מתוכה, צחוק של "אמרתי לך, או לחלופין - המשיח הגיע". שפתיה קפצו מהר על המציאה, כשידיה ריתקו אותי למקומי. צונאמי של אושר הציף את עיני. ראשה התרומם מעט, ועיניה הציצו לעבר השעון שעל הקיר, ליד קנדינסקי. היא קפצה מיד ממקומה.
"שיט, כבר חמש חמישים, גלשתי. תכף מגיע הפציינט הבא. שמע, נמשיך בפגישה הבאה. אני חושבת שהתקדמנו מאוד היום. אני אופטימית. תשלם כבר בפעם הבא על השבועיים."
בדרך לאוטו תהיתי אם הפסיכית הזאת יונגיאנית או פרוידיאנית. מה זה בעצם חשוב, פעם יונג, פעם פרויד. |