איש אחד, שנודע ברבים כבמאי מוכשר ומורה דרך לרבבות, אמר לי פעם: "אני מקנא בך, על כי לא רכשת מיומנות להסתיר התלהבותך ואינך חוששת להביעה. את אצילה". ראשית, צחקתי צחוק גדול, ואז כהרגלי להתווכח, התווכחתי עמו - כי אני ואצילות מרחק רב בינינו. שכן, לא רק התלהבות או צחוק אני מבטאה, אלא גם כעס, עצבות ואכזבה. ואיני מייפה אותם. הוא חייך ואמר: "הוא שאמרתי, את אצילה". פעם מזמן, כשעוד היה בחיים, השתעשענו יחד ברעיון של להפיק ולביים יחד סרט על האציל שירד מנכסיו. זה לא חשוב כעת מי/מה הוא האציל ואיך ולמה ירד מנכסיו. מילא, היה הדבר משל. אני נזכרת בכך בשעות אלה, בהן הגשם השתעמם ופסק. ותוהה באם צעדיי הם הקובעים את דרכי או שמא דרכי היא הקובעת את צעדיי. אני נזכרת בכך, שכן בין דברים רבים כל כך עליהם אין לי שליטה כלל, ובין העובדה כי מעולם לא התפניתי לצבור נכסים כדי שאוכל לרדת מהם - אני מבינה כי אני אצילה.
שכן, כעת מששוככת הסערה, הן של המבצע והן של מזג האוויר, והתפניתי לי מאזור מלחמה לנופים אחרים, להם שקט והוד, אני מתמזגת. עם זה, זה אפשרי לי. ואולם, בינות לנופים אלה, חיים רבים שמזייפים את עצמם ואת חייהם לדעת. ואיתם, לא. לא אפשרי לי. ודווקא כך, בעת הזו, אני יודעת בוודאות. אני יודעת, כי גם בתוך כאוס, וגם בהיפוכו, אני מסוגלת לחבור באופן קל ומיידי לכל תחושה שיש לי, בין פחד או תסכול ובין תחושת התלהבות או שמחה. ולבטא אותן. זה גורם לי להרגיש בעיקר רחמים על אלה המזייפים פניהם. מי יודע מה יכלו לו היו מרשים את עצמם לחיות ..באמת. להרגיש .. באמת. להביע... אמת. זה גורם לי להרגיש אצילה. ובת מזל. באמת. אלונה בר יוסף
|