"ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..." דברים, כה, יח
במסלול ההליכה היומי שלי, בשכונה מעורבת בירושלים, התרגלתי למראה נשים ערביות, שצועדות בטיילת, עטופות בשחורים מכף רגל ועד ראש.
ואף על פי כן, כשראיתי אותה לראשונה, משהו זע בי.
אשה גדולה היתה, גבוהה ורחבת מימדים בנעלי התעמלות אופנתיות של אול סטארס, שכמו לא התאימו לגופה הגדול ולעובדה שהגוף היה חבוי תחת אהל של גלבייה שחורה. על ראשה אהל נוסף, מטפחת שחורה גם כן, ששוליה לא היו מורמים, אלא נשקו לבד של הגלביה ויצרו מעין בורקה לא חדירה. כל זה מילא, אבל פניה.
לא ראיתי את פניה.
הפילוסוף, עמנואל לוינס, אלו חי, מה היה אומר על הסתר הפנים של האשה בשחור.
במקום פנים ראיתי כמו מסכת תחבושת של מי שנכווה בפניו, ואולי מסכת גבס לבנה. לא רעלה, שאותה כבר ראיתי לא אחת. היא ישבה על אחד הספסלים, תיק נשים מונח על הספסל לצדה ובידיה ספרון קטן פתוח. לא הבנתי, איך היא מסוגלת לקרוא, לא הבחנתי שהיו פתחי עיניים במסכה.
נרתעתי. הגברתי צעד, השפלתי מבט, חמקתי, המראה שלה לא הרפה.
"מחבל!" נדלקו לי נוריות אדומות, מחבל שהתחפש לאשה, אני מוכרחה לעקוב אחריה, אולי להתקשר למשטרה.
ואם איננה מחבל. יטרידו, יציקו לה, יבדקו, ימששו, יבקשו תעודה. מה זכותי להטפל אליה רק בגלל המראה שלה.
ואף על פי כן, למרות שהמשכתי בצעידה, משהו בתוכי לא נרגע.
שלוש שכנות, צועדות קבועות , צצו מולי: "ראיתן אותה?", נסערתי. "כן, היא בסדר, זה מגעיל איך שהיא, אבל היא בסדר, דברנו אתה."
ואף על פי כן משהו בתוכי עדיין לא נרגע.
סיימתי כיוון אחד של המסלול. בדרך חזרה, הבטחתי לעצמי, אעקב אחריה. מלאתי את ההבטחה, הלכתי אחריה, היו בינינו כעשרים מטר, ועדיין ראיתי אותה. לא היה דבר חשוד בדרך ההליכה שלה. אחר כך ויתרתי לעצמי ולה, היא נעלמה איפשהו, אבדתי אותה.
שלשום שוב ראיתי אותה על אותו ספסל עם שתי נשים לבושות שחורים, הן גלויות פנים ועל פניה - שוב, מסכה.
חלפתי על פניהן, אני חייבת לדבר אתה. אבל איך. פתאום ככה אעצור, אדבר, אשאל אותה, תגידי, למה המסכה, איך את יכולה לקרוא אתה.
אבל באיזו שפה אדבר אתה. ערבית, לצערי, אני לא מדברת. עברית, אם כך. ואם איננה מבינה, ואם תעשה עצמה, שאיננה מבינה. אנגלית, היא הברירה הבאה, ושוב, ואם איננה מבינה, ואם תעשה עצמה.
אני כועסת. בא לי לגשת אליה, להסיר, למרוט לה את המסכה, לגלות את פניה, איזו חוצפה, מה היא חושבת לעצמה. איזו זכות יש לה להסתיר את הפנים שלה.
כמה קשה לדבר עם השונה, עם המוסתר עם זה שמעבר לחומה, של בטון, של אבנים של בד, של בורקה לא חדירה, של חגורת נפץ, של סכין, של שנאה. כמה קשה לדבר עם מי שאינו ידוע, עם זה שמסתיר זהותו, מסתיר פניו, כוונותיו, עם זה שחידה. עם זה שזר, שמוזר, שמאחורי מחסום, שריחו אחר, שצבעו, שלבושו, שאויב, שאינו נגיש, שנרתע, שאינו שש לשיחה.
ברור שפשלתי. לפני יומיים ראיתי אותה ולא עשיתי דבר, נשארה רק ההבטחה. בפעם הבאה, כשאראה אותה בטיילת, אני חייבת, אני מבטיחה לעצמי, אני מוכרחה לדבר אתה.
ובלי קשר לנאמר למעלה ואולי דווקא כן, עם הפסקת האש הברוכה, לנוכח הברברת הבלתי פוסקת של פוליטיקאים, גנרלים, וסתם אזובי קיר. לקול מקהלת ה- "להכניס להם, לגמור אתם אחת ולתמיד, לחסל אותם, לפרמט אותם, להחזיר לימי הביניים", אינני יכולה שלא להביא את דבריו של עמנואל לוינס, מתוך "שמות פרטיים", על הצורך, גם בעתות מלחמה, להיות אחראים לחזרה לערכי השלום. שם באחריות הזאת, באמונה בערכים החולפים לכאורה, הנסתרים בעתות מלחמה, דווקא שם טמון הכבוד האנושי.
וכדי שלא נשכח ממה כולנו עשויים, הנה שירו של יחיד, "חייל מנייר", של בולט אוקוג`ווה .
http://www.youtube.com/watch?v=cUO-quXA9Ts ותרגום השיר לאנגלית: Once there lived a soldier-boy None handsomer or braver, but he was just a children`s toy A soldier made of paper. He`d change the world, or so he said, for joy and peace he`d labour, but he was hanging by a thread, a soldier made of paper.
He`d bravely go through fire and smoke, He`d die for you twice over. But he was just a laughing-stock, a soldier made of paper. You wouldn`t trust a paper guy, With secrets or your favour. And why is that? I`ll tell you why, `cause he is made of paper.
He challenged fate, prepared to die, Marched on another caper, "Ready, fire!" was his cry, Forgetting he was paper. "Forward march! We stand or fall!" He, burning into vapour, Died under fire for nothing at all, `cause he was made of paper. |
תגובות (69)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נהניתי לקרוא אותך..
מציאות עגומה ,
המראה כי אין שינוי בתמונת המצב,,
נשים עדיין נאלצות לעטות רעלה
ולהשמע לכללי צניעות קשוחים
Thank you
"גדול השלום שכל הברכות כלולות בו".
.
ובעניין "רעלת המסכה"..
אלה המנהגים של המוסלמים בכל רחבי העולם.
ואדרבה, נשים רבות מתווספות למנהג הזה ועוטות על עצמן "רעלת מסכה".
מעניין אם זה נקרא - הולכים קדימה או אחורה?
.
.
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ..."המשקיפים".
"אני מעדיפה להמשיך לחתור לכך בלבי בתקווה שיהיו אלו שיתפכחו ויבינו" גם אני כך, ותודה על המחמאה
אכן עצוב, דווקא הפנים שהאתיקה של היום רואה אותם כבסיס למחויבות בין אדם לרעהו
תודה רבה לך
תודה לך על המחמאה. אכן מציאות לא אפשרית
ללא ספק נכון, אבל אני התכוונתי יותר למה שמפריד בינינו ובין הזולת שנמצא מהעבר האחר של המתרס
לך התודה
תודה לך, מרגנית, משמח
תודה רבה, לא חשבתי על זה. תודה שהסבת את תשומת ליבי. אכן עצוב
טוב עשית שלא פנית.
הייתי בפריס בידוק כשעבר החוק האוסר על נערות מוסלמויות ללבוש בורקה לבית הספר. כל נסיונותי להסביר לחברי הנאורים שבזה החוק הם גזרו על דור נוסף ש ל נשים מוסלמיות בערות, כליאה בבית אביהן ומשם מעבר לביתו של בעל שבחרו עבורן. הבורקה או המטפחת או השמלה הארוכה לא פעם מאפשרת לנשים אלו חירות: בלובשן את השמלה המסתירה לכאורה אותן הן משתיקות את הסמכות הגברית וזוכות להיות חלק מן המרחב הציבורי. בישראל, למשל, הבגד המסורתי הוא לעיתים דרך מילוט של נשים אלו אל האוניברסיטה או שוק העבודה. עצוב
כמה נכון, שבוע נהדר
אני משתדל לעשות...
בוקר טוב יקירה
נראה שבעידן האינטרנט יש אפשרות
לנו כולנו לעשות מעשה
ולנסות לתקשר עם העם שמעבר לחומה,,
אלו מהם החושבים אחרת
הרוצים בשלום בשקט ושלווה
מאוס עלינו ענין המלחמות !!!!
אנו נמצאים בזמן ההתמרה
לנצל אנרגיות ומשאבים בחכמה ובבינה
מהראש ומהלב
האינטרנט הביא למהפכה עולמית, הכל כה נגיש,
אפשר לנסות :))
הבן שלי אביחן גר ולומד באיטליה ,
החברים הכי טובים שלו שם הם הפלסטינאים והאירנים למרבה האירוניה
מי ייתן והטוב והנעים יינצח
שבוע טוב:))
ועוד איך "כולנו", אבל תגיד לי איך כולנו לא עושים כלום כדי לשנות המנצב?!
נכון מאד., גם המשטרים האפלים של הנאצים והקומוניסטים השתמשו בשיטות של העלמת פנים, קריהעלמת זהותו היחודית של אדם זה או אחר, הפיכתם למספר או פיון. פרנסואוה צ'אנג, משורר והוגה סיני צרפתי הבחין שזו אחת מתופעות הרוע.
כפי הנראה שלא הסברתי עצמי די, כי זו לא היתה רעלה, לרעלה גם אני כבר התרגלתי
תודה רבה, אורית. משמח. הגעגועים לאוקוג'ווה באחרונה, התעוררו בזכותך
זה נכון. זאת המציאות פה בעיר הבירהואוי לנו שכך
תודה רבה. "אבל להבדיל אלפי הבדלות איך נדבר עם מישהו שאינו מתכוון לא רק שלא לדבר איתנו אלא אפילו לפוצץ אותנו ומצהיר על כך.." את כותבת,
ואניחושבת, שמעבר לאינסטינקט ההשרדות והצורך להגן על עצמך, דבר שהוא אנושי וטבעי, לא נעשו נסיונות רציניים לדב.ן פשוט להצהיר על נכונות לדבר עם החמאס. לא בטוח שהם יסרבו, אבל נניח שכן, מה הפסדנו?
הרווחנו את דעת הקהל, ודמים הרבה (גם דם וגם כסף) הדבור הוא נסיון הרבה יותר זול ממלחמה. ונניח ששוב יסרבו, ואנחנו נצהיר, שאנחנו כן רוצים לדבר, בסופו של דבר יהיה מוכרח להיווצר איזה שנוי בהשואה לדרך המקובעת שבה אנחנו פועלים.
אם לא אאמין בזה,אגווע ביאוש
אולי, אלוהים יודע, אני עוד אברר הכל בשיחה
אמרתי לך שקל לי להיות עצעס געבער
תודה רבה, רונית, זה נחמד מאד מצדך.עד כה רק "בנים" הקדישו לי שירים. קראתי אתמול את השיר שלך, ואיך שהוא , לצערי, לא הבנתי אותו, אולי הצלום או התגובות בלבלו אותי. אקרא שוב
תודה לך. גם אני מקווה כך. כן ברוב המקרים הנשים הולבשו מסכה, אבל לי המסכה שלה היא סמל לשוני של האחר.
אני מסכימה אתך שיש קסם בחידה ובמסתורין. מי צריך לדעת את יום מותו, אבל עלי כן לדעת את פניו של האחר, כיוון שברגע שאני רואה פנים, אני רואה פן אנושי, דבר מה שדומה לי ושונה ממני ומטיל עלי אחריות מוסרית.
תודה רבה, דליה. אני מסכימה בענין הגנרלים, עלי אישית, הם פשוט נמאסו בגלל האופק הצר משהו, המקובע ובגלל הפנים הזועפות.בדרך כלל.
כן נשים מכוסות יש גם בצד שלנו, במקרה הן אינן מטיילות במסלול הצעידה שלי ואינן שייכות למה שאני מתכוונת ב-"אחר". אף שגם הן אחרות
"כנראה שהדרך לפגוש את הדמות עוברת דרך חורים גם על פניך" - אינטואיטיבית הרגשת איזו אמת עמוקה.אגב, כתבתי ספור, שהתבסס על חלום ילדות שלי, שכולו נסיון להסיר מסכה, נסיון שסופו כשלון. שם הספור "בכיכר (או פרידה מאמא)" בקובץ הספורים שלי "שאון מותו של שימק".
=========================
יקירתי, העצה הייתה מיותרת. אני אמנם לא יודעת להצביע יותר שמאלה ממרץ אבל נראה לי שזה מספיק שמאל, גם עבורי.
תודה רבה, לאה. לפעמים גם אני מתייאשת, אבל תמיד קל יותר להיות עצעס געבער, אז הנה עצתי: לא להתייאש, להצביע עד כמה שאפשר יותר שמאלה, זה ענין של זמן, אבל זה יהיה, כי זה הדבר הנכון
תודה רבה, עמוס, על המחמאה וגם על התקון העדין של הכוויה. תוקן!
תודה רבה, רומפיפיה, כייף לקבל מחמאה
"ואת המסכה או ההעלמות מאחוריה כסוג של הבעת עמדה של הזולת כלפיך." בהחלט יכולה להסכים עם זה. תודה רבה, דוד
"כשרואים אדם מסתיר את פניו- מתעוררים אותם רגשות של חוסר ודאות" - אני מסכימה. ובענין השלום, אני מוכנה לתרגל מהיום. תודה לך עופר
תודה לך, מחמאה תמיד נעימה לי
*
יש נשים שלובשות מסיכה ויש נשים שהולבשו מסיכה. בתרבויות שונות, לא רק באחת או שתיים.
כך או כך מצב קיצוניות כזה אינו בריא ואינו טבעי.
מקווה שתצליחי לדבר אתה
מרתקת
אני מסכימה אתך