על המשפחה אני כבר לא מדברת אפילו. המשפחה זה עסק אבוד כבר מזמן, ועם זאת עוד נותר, מסתבר, עוד מקום להחמרה שהתרחשה לא מזמן, כשההורים שלי הגיעו תל-אביבה מהצפון כדי לבקר את אחותי בלבד.

אלא שלאחרונה זה מתפשט לחברים. לחברות. חשבתי, אולי זה גל ההריונות והלידות המטורף שסביבי, זה היה צפוי, אני הרי כל-כך לא בעניין. משתדלת והכל, אבל לא, זה לא באמת מעניין. והבכי ברקע לא מוסיף.

אבל זה לא רק זה.

לפני שבוע הוזמנתי לארוחת ערב קטנה בחברה שכבר נהניתי ממנה בעבר. חבורה שמאלנית קטנה, רווקים/ות, בגילי, בהשכלתי, מצחיקים, אינטילגנטים – my cup of tea.
או שלא.
באיזשהו שלב עלו עוד ועוד שמות של מכרים משותפים – אך לא לי – מתחום העשייה הפוליטית והחברתית שנטשתי, לפחות כעיסוק עיקרי, לפני שלש שנים. לא הכרתי את השמות האלה ולא עניין אותי לדבר עליהם. מתישהו מישהי אמרה איזה משפט בסגנון: "ממתי כסף זה השיקול בבחירת עבודה?"  (ע"ע: "שיט שפעילי ארגוני זכויות אדם אומרים") ואז כבר הרגשתי די אאוט. לא, אלה לא אנשים כמוני. אנחנו אולי מדברים את אותה שפה, אבל לא באמת חולקים את אותה תפיסת עולם, אותם תחומי עניין, לא באמת חושבים באותו אופן.

יום למחרת הצלחתי לגרור חברה להפגנה חברתית כלשהי, והיא מצידה הביאה עמה ידיד חביב מאד. שוב, מצאתי את עצמי בחברה טובה של אנשים שנונים וטובי לב. היה לי נחמד לזמן מה עד שהשתרבבו לשיחה עוד ועוד שמות של משוררים אנגליים עתיקים (או לא) וביטויים בלטינית וספרדית. טוב, הם שניהם תלמידים לתארים מתקדמים במדעי הרוח, אבל אני שוב הרגשתי מרוחקת. בימים עברו היה בכוחם של דברים כאלה לגרום לי לרגשי נחיתות. לא עוד. אולי אפילו להיפך, לעתים זה יוצר אצלי סלידה ממה שנתפס בעיניי כפלצנות. במקרה הזה גם זה לא היה, כי אלו חברים ואני יודעת שזה לא הקטע שלהם. אבל כן הרגשתי את היעדר החיבור הקרוב.

ואפילו איתו, האיש שיודע לקרוא אותי. אני יושבת מולו, אוחזת בידו וחושבת: איך אדם כ"כ חכם יכול להיות כל-כך אדיוט?! כשהוא מדבר איתי על התחביבים ההזויים והתוכניות המופרכות שלו, ואני אומרת לעצמי, טוב שמדי פעם הוא מזכיר לי למה נפרדנו, ומה לעזאזל חשבתי מלכתחילה.

אני לא חושבת שאדם צריך להקיף עצמו רק באנשים כמותו, ולא כל החברים שלי שייכים לאותו מלייה, אבל אתה צריך שיהיו לך את האנשים האלה שמבינים על מה אתה מדבר כשאתה מדבר, ולהיפך, ושההנהון שלהם משמעותי, ושאתה לא מרגיש רגעים של ריחוק או יאוש או התנשאות אפילו לרגע בקרבתם או בקיצור – אנשים קרובים.

יש לי הרבה חברים ואני חשה שאני הולכת ומתנתקת מהם, פחות ופחות מבינה אותם, פחות מזדהה איתם, פחות מתעניינת במה שיש להם לומר, פחות חשה נוח במחיצתם. אני לא יודעת למה זה בדיוק, ואני מקווה שלא תגידו לי שאני צריכה חברים חדשים.

כל-כך הרבה רגעים שצריך פשוט לתת להם לעבור. ואני רוצה לחיות.