האזעקה תפסה אותה באמצע החפיפה.מתחת לזרם, ידיה ,הנעוצות עמוק בתוך שערה האדמוני עטור הקצף הריחני, קפאו באוויר. לרוץ או לא לרוץ – זאת השאלה.טפיפות רגליים רצות בקומה מעליה, צווחות בחדר המדרגות, דלתות נטרקות, בכי תינוקות, ואילו היא עירומה בתוך האדים המהבילים של המקלחת, נטועה במקומה, מאובנת.

יללות האזעקה העולה ויורדת החרישו את אוזניה. בתנועה גסה תלשה את וילון המקלחת, התעטפה בו, ויחפה ונוטפת מים ירדה בריצה שתי קומות. היא פרצה דרך דלת המקלט הפתוחה פנימה, אל המחסה. בו ברגע שסגרה את הדלת, מוגנת מכל רע, נשמע ה"בום" של הפיצוץ האדיר ישר מעל ראשה.

"באמצע המקלחת, אה?", חייכה אליה בטוב לב מרים, השכנה עבת הבשר, חלוק קשור ברישול על כתפיה, וידיה מקומחות. "ולי הם הפריעו באמצע אפיית העוגה לשבת, ימח שמם!", אמרה בטרוניה.

דינה הנידה בראשה, עורה מצומרר מתחת לוילון הניילון הצונן. מחשבה אחת לא נתנה לה מנוח – מה היה לולא הייתה מפסיקה את החפיפה באמצע....

היא יכלה לראות בבהירות את ידיה ממשיכות לעסות את ראשה, בחמימות האדים המגוננים של המקלחת. יכלה לשמוע את האזעקה מייללת בטירוף, בעוד היא מכוונת את סילוני המים החמים לקרקפתה, שוטפת את הקצף,מתענגת על המים המלטפים את גופה העירום...וככה מוצאים אותה אחר כך, בראש חפוף ונקי,שרועה ללא נוע, מכוסה אבנים במקום שבו הייתה פעם מקלחת...

היא ניערה את שערה הרטוב, מגרשת בכוח את המחשבה האחרת, אך זו לא נתנה לה מנוח. ככה היו מוצאים אותה אחר כך...מי היה מוצא אותה? בעלה שלא קיים? ילדיה שלא נולדו? חמותה שלא בנמצא? למי בכלל יהיה איכפת אם לא תרד למקלט? להוריה, שעקרו לפני שנים לארה"ב, מתגוררים בביתה המפואר של אחותה הנשואה למיליונר מקומי? לאחותה שאינה טורחת אפילו לצלצל אליה כאשר חמש שנים שומעים כאן, בשדרות, את ה"בומים" החוזרים ונשנים? לדודות, לבנות הדודות, לבני הדודים שעברו לרעננה ומאז לא שמעה מהם אפילו מילה?

"את ג'ינג'ית עקשנית ברמות קשות!", אמרו לה כולם. "למה את נשארת בשדרות? מה עוד יש לך לעשות כאן? לקבל פירורים פה ושם מגברים נשואים, כשאין לך גבר משלך? להסתכל בקינאה על תינוקות בעגלות?". המילים פצעו אותה כמו חצים מורעלים. האם אשמתה היא שאף אחד לא רוצה בה? ובכל זאת, סירבה לעזוב. היא אהבה לעבוד במספרה של סימון. הוא אפשר לה לעבוד במשמרת בוקר או אחה"צ לפי רצונה. הלקוחות אהבו את ידיה החרוצות , את מיומנותה הגבוהה, את פתיחותה לבקשותיהם. "בלעדייך, דינה,אף אחד לא יבוא למספרה שלי", אמר לה סימון שוב ושוב. לפעמים היה מבקש ממנה לספר גם אותו בסוף היום. זה היה זמן האיכות שלהם. הוא היה פותח את לבו בפניה, מספר לה זיכרונות על אשתו שמתה מסרטן לפני שנתיים, והיא הייתה מקשיבה, ידיה המיומנות מקצצות ברעמת השיער האפורה, העבותה שלו.

"ואת, דינה, מה אתך? יש לך מישהו רציני?", היה שואל, ועיניו הביטו בה בחמימות. "בחיי שהגברים של שדרות טיפשים אחד אחד! הם לא יודעים מה הם מפסידים...". היא שתקה. מה יכלה להגיד? "יהיה טוב...", מלמלה מתחת לזרם המים החמים, אסירת תודה לאדים המסתירים את הדמעות שבצבצו מעיניה.

כעבור עשר דקות יצאה עם כולם מהמקלט וטיפסה במדרגות לדירתה בקומה השנייה.כבר אין זמן לסיים את החפיפה. היא התנגבה בחופזה ופתחה בהליכה מהירה לעבר המספרה, שערה האדמוני מטפטף על כתפיה.היא תייבש אותו כבר עם הפן במספרה. מוריס קידם אותה בפנים מודאגות –"שמעתי את הפיצוץ ממש קרוב אליך!". "שטויות!", ענתה, מעיפה מבט מהיר לעבר הלקוחות המועטים, שתי נשים זקנות שישבו מתחת למכונת הייבוש, עם "רולים" בשיער. היא נכנסה לחדר השירות הזעיר והחלה לייבש את שערה בפן.הטרטור המוכר של המכשיר הרגיע אותה. ידיה אספו עוד קווצת שיער ועוד קווצה. היא התבוננה במראה. לא רע! שערה גלש על כתפיה בגלים נאים,מתיז זהרורים אדמוניים מרשימים. אין שום סיבה שלא תמצא גבר. בהחלטה נחושה פתחה את דלת החדר לחלל המספרה, ונעצרה בהפתעה. החלל היה ריק. מכונות הייבוש המשיכו לטרטר,אך איש לא ישב מתחתיהן.מה קורה פה?

היא הציצה לרחוב –אף הוא היה ריק מאדם. ואז שמעה "בום" מרחוק. אינסטינקטיבית נשכבה על הרצפה, ידיה על ראשה, לבה הולם בחוזקה. אז הייתה אזעקה והיא לא שמעה בגלל הפן..כולם רצו למקלט...איש לא חשב עליה.....ברור. ולמה שיחשבו? למי איכפת בכלל? ראשה כבוש למטה, עיניה עצומות. אין ספק,ה"בום" הבא יתפוס אותה ויביא קץ לחייה העלובים וחסרי המשמעות.

עוד "בום" נשמע, הפעם קרוב יותר. אחר חשה שתי ידיים חזקות מושכות אותה מהרצפה. "מטורפת שכמותך! למה לא ירדת למקלט?", שמעה את מוריס צועק, בעוד הוא מרים אותה בזרועותיו ונושא אותה בריצת אמוק למיגונית הבטון שמחוץ למספרה. היא רצתה לשאול אותו למה יצא מהמיגונית לחפש אותה. זה מסוכן.יכל לתפוס אותו טיל בדרך.אבל היא לא שאלה. "מטורפת! פשוט מטורפת!", המשיך מוריס למלמל ללא הרף גם בתוך המיגונית, וסירב לשחרר אותה מזרועותיו.או שהיא סירבה להשתחרר? היא לא זוכרת. היא כן זוכרת שבאופן מוזר ותמוה, היא ייחלה לכך שה"בומים" יימשכו לנצח...

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)