יש לה את הכוח הזה בחיבוק,

באותה שנייה

שמניחה את כף ידה

פרוסה לרווחה

כאילו נסגר מעגל חשמלי

מחבר אותה בטוטאליות מושלמת.

בלילה,

כשנרדמת,

מערסלת בזרועותיה

את הגורה שלה,

כמו בתוך קונכייה,

אינסטינקטים של חיה,

תמיין עבורה כל חלום

שינסה לחדור לה את העפעפיים,

נשבעה להגן עליה מכל רע,

מכל סיוט נורא,

לנצנץ בה תמיד

רק חלומות ורודים,

קרוסלות של ילדים,

בלונים של יום הולדת,

לצפות בה רוקדת,

לעולם לא פוחדת כשהיא בסביבה,

מלטפת אותה,

מלאת אהבה,

בדיוק כמו שמחבקת אותו

ובשנייה אחת מהירה,

כל רע שהיה,

לפתע

נשכח,

החיבור המובטח

שניראה כי היה שם תמיד,

רק שהיום,

בערה הפרווה שלו

כמו לפיד

כשהניחה עליו את ידה,

לוהט בתחושה של משהו אחר,

שונה,

שלא הכירה קודם.

מחדדת חושים,

מנטרלת רעשים

כדי שתוכל לשמוע,

חד ושנון,

בדיוק כמוה,

אך הפעם,

כאילו חסום,

קר ואטום,

קולו הקסום

שריפד עד עכשיו,

שזורים בו קוצים

ולא משנה מה יגיד,

כל מילה,

כמו שולחת חיצים.

נטולת אפשרות להבין מדוע

ומה השתנה

מרגישה קצת קטנה

ודועכת,

שלוש פעמים

שאמר לה ללכת...

כף ידה 

שגלשה מעליו,

זהירה ונמהרת,

אדומה,

נכוותה מהאש הבוערת.

הירח שמלווה אותה כל לילה,

מאיר את עיניה,

מתעקש להשאיר אותן פקוחות,

להעלים את העצב,

להרגיש פחות....

"לכי"

הוא אמר לה...

סהר כסוף

מגיש לה כל אות על מגש...

מחר יום חדש...