עמדתי בתור.
כולם עומדים שם בתור. עומדים ומחכים, השד יודע למה. חתיכת תור יש שם.
חיכיתי שיגיע תורי. אין לי לב לעקוף. יש אנשים שנמצאים שם כבר שנים ולא עוקפים. לכולם קשה.
עמדתי וחיכיתי לתורי. קיבלתי את זה עם אחריות לכל החיים, עכשיו כשזה נשבר אני רוצה לממש את האחריות.
בסוף מישהו שם לב אלי ושאל אותי אם הוא יכול לעזור לי.
"תראה" התחלתי להסביר לו "זה נשבר כאן, אתה רואה?" הראיתי לו את החור שנפער ככה בדיוק באמצע. הסברתי שאני רוצה לתקן את זה. "יש לי על זה אחריות!" אמרתי. הוא רק רשם משהו בפקנס הקטן והמשיך הלאה. יש עוד מלא אנשים, מלא עבודה, ככה זה. ניסיתי ללכת אחריו, לשאול מה אפשר לעשות, מתי, איך... אבל הוא כבר נעלם מהעין. נבלע בהמון דורשי שירות.
חשבתי שתורי לעולם לא יגיע.
שאלתי מישהו לידי שנראה לי קצת מבוגר ושיש לו קצת נסיון מה עושים במקרה כמו שלי.
"אוי, אצלך זה ממש שטויות" הוא ענה כשראה מה שיש לי "אתה יוצא עם תחליף מפלסטיק והמקורי שוכב במחסנים איזה כמה חדשים או שנים ולפעמים גם עשרות שנים..." הקול שלו דעך באזני, רק הדהדו בראשי שוב ושוב המילים 'שנים'... 'עשרות שנים'... והמימיקה המוזרה שלו עם תנועות הגוף המופרזות שלו שנראו בעיני משום מה נורא עצובות עכשיו.
ומה יהיה עם זה המקורי שלי? אז מה אם הוא שביר? אני רוצה אותו כזה! עם הצלילות המקורית! כזה שבהקשה קלה משמיע צליל עדין ומהדהד... יש לי אחריות לכל החיים!
לא רוצה! לא רוצה לב מפלסטיק שיכול ליפול כמה פעמים שאני רוצה בלי שאפילו יסדק, אבל יראו עליו כל שפשוף ועם הזמן השקיפות שלו תדהה ויהיו עליו מלא שריטות ובסוף אפילו צלליות אי אפשר יהיה לראות בו.
סתם חיקוי טאייואני זול ללב המקורי שלי. הזה עם האחריות.
היום הם מעסיקים עובדים זרים. 'זה ככה בכל מקום בעולם' פלט זה שלידי כאילו שהוא מנסה להצטדק. כביכול זה מפעל שלו והוא מעסיק אותם.
תכלס, אפשר להבין את זה - שיקול כלכלי פשוט. אנשים מקצועיים עולים יותר, עובדים זרים שמכשירים לפס יצור עולים פחות מהפעלת מכונה שתייצר את הלבבות האלה מפלסטיק.
גם חלקי חילוף ללב עולים היום הרבה. אבל חסרה בהם הנשמה. |