על מחזוריות הטבע

התרבות האנושית מכילה אין ספור תובנות על מחזוריות החיים, על שפל וגאות, על עונות השנה, מעגל החיים... ונראה שאותה חזרתיות מאפיינת גם את מעגל האלימות. למעשה המלחמה האחרונה הייתה כמעט העתק הדבק של קודמתה: העזתים עם אותה הצגת ניצחון המלווה במסע מסכנות, אנחנו - במסע התלהמות, נימוקי השמאל והימין, ההצגות של המתנגדים והתומכים שלנו בעולם... הכל היה כל כך דומה שהתחושה היא ש"בסרט הזה כבר היינו”. ובכל זאת יש הבדל, הפעם נראה שהתחושה היא שמסע האלימות הנוכחית לא שינה דבר ואנו אנוסים לחזור ולהשתתף באותו סרט שוב ושוב.

זה הזמן להרהר בעונשים שבהם האלילים היווניים נהגו להשתמש. הסממן הקשה ביותר באותם עונשים לא היה המוות, או הסבל הפיזי אלא העובדה שהנענשים נאלצו לחזור על אותו עונש שוב ושוב עד קץ הימים. אחד העונשים המוכרים הוא סיפורו של סיזיפוס אשר נאלץ לגלגל סלע כבד לראש גבעה רק כדי לראות איך בסוף המאמץ הכביר שלו, הסלע מתדרד לתחתית הגבעה, כדי להתחיל שוב בגלגול. הכאב בשריריו הדואבים של סיזיפוס, כמו האכזבה על כישלון מאמציו הם כאין וכאפס מול הידיעה שפעולתו חסרת כל טעם.

האם הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא סוג של עונש סזיפי? האם אנו אנוסים לחזור שוב ושוב אל אותם מחוזות אלימות רק כדי לגלות כיצד פירות ההרתעה שלהם מתגלגלים שוב ושוב במורד הגבעה? השאלה היא מדוע למרות הפירות העגומים וההצלחה הכל כך מוגבלת של כוח הזרוע אנו (והפלסטינים) בוחרים לשוב אליה פעם אחר פעם? אולי מדובר במיתוס חדש – "המיתוס של עזפוס" שבו העונש האמיתי הוא לא החזרתיות, אלא שהשכל שלנו (כמובן בלחץ התנאים המסובבים) גורם לנו להאמין שהפעולה שיצרה את הבעיה היא הפתרון הטוב ביותר, שלא לומר הפתרון היחיד. כך שכלנו הוא שכולא אותנו באותו מעגל ענישה.

(אפרופו חזרתיות – הנה דברים שנכתבו בבלוג זה על הישגנו הקודמים בתחום ההרתעה).

מתי הם ילמדו

אחד הדברים המוזרים בעקומת הלימוד הזו היא שבשני המקרים מדובר במחנכים. הרי הנשק אינו מופעל מתוך אהבת כוח לשמה, אלא מתוך ניסיון לחנך את היריב. אנו מנסים לחנך את הפלסטינים לא להשתמש באלימות, לקבל בשמחה או לפחות בהכנעה את מזלם הטוב על שאנו מאפשרים להם לחיות בשקט לידנו, והתלמידים המתקדמים יכולים להבין שעדיף להם לחיות בארצות ערב ולהשאיר את ארץ ישראל לחזון הציוני הנאור. הפלסטינים מצדם מנסים לחנך אותנו להסיר את צבאנו מצווארם, לתת להם מדינה, לארוז את הפקלאות ולחזור למקום שאבותינו באו ממנו או להישאר כבני חסות תחת חוקי השריעה המופלאים... ולמרות השנים הרבות כל צד מאמין שהמטרה החינוכית שלו כל כך קרובה, רק עוד פצצה אחת, עוד טיל, עוד התנקשות והאסימון ייפול... יכול להיות שהסיבה שאנו כל כך מתקשים בלימוד היא שמי שמתעקש לחנך את האחר מה לחשוב הוא תלמיד גרוע?

                           פיט סיגר - הדבר הכי קרוב ללימוד

הניחוח הפטליסטי

קשה להזכיר את הסיפור המיתי של סיזיפוס מבלי להידרש למונח "פטליזם”. שכן חוסר האונים וחוסר התוחלת, הם המרכיבים בהנחה הפטליסטית שגורלו של אדם אינו נמצא בידיו. מול ההנחה המייאשת הזו המציאה האנושות את האמונה. לכן מאוד מעניין לראות כיצד דווקא "גוש האמונה" גיבש לעצמו הנחה פטליסטית על הסכסוך. יותר ויותר נשמעת בגוש הימני ההנחה הכואבת והמפוקחת שלא משנה מה נעשה - אין פתרון לסכסוך. הרשו לי לנחש שההנחה הפטליסטית הזו אינה נשענת על מסורת הספקנות, אפילו לא על ההיסטוריה המייאשת של הסכסוך (הרי מהות האמונה היא להאמין גם במה שנראה בלתי אפשרי). יכול להיות שמדובר בפטליזם שימושי שכן אם אין לנו שום השפעה על הסכסוך – לא משנה מה נעשה, מכאן שאנו לא צריכים לעשות שום דבר או לחלופין אנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים. למרות זאת הייתי רוצה להתייחס לטענה ברצינות. אם למעשינו אין שום השפעה על המציאות, אם במילים אחרות, כל מעשה שלנו יתברר כטעות – אולי שווה לבחור את הטעויות שיהיה לנו יותר קל לחיות עמם. במקום לבחור בטעויות המבוססות על שנאה, נקמה וזדון אולי שווה לבחור בטעויות המבוססות על רצון טוב. בכל מקרה נטעה אבל לפחות נוכל להסתכל על עצמנו במראה.