בהיותו בצבא, קצין מוכשר ומוערך הוא נהג כפוליטיקאי. הוא הצטרף לקליקות, יצר חברויות ושרף אותן ללא ניד עפעף, כדי לקדם את עצמו ולהגיע אל תפקיד הרמטכ"ל. אבל שאיפתו להגיע אל הרמטכ"לות לא הייתה לשמה: עבורו זו הייתה מקפצה כדי להגיע לפוליטיקה ישר אל הצמרת. ולשם הוא הגיע נקי מכל אידיאולוגיה: מאחר ומפא"י הייתה אז בשלטון הוא היה למפא"יניק וכשהשתחרר מצה"ל הגיע ישר אל הצמרת של המפלגה.

כשהגיע אל הפוליטיקה הוא קפץ מעמדה אל עמדה בעזרת אנשים שהתנחמד אליהם וזנח אותם כשלא יכלו להועיל לו יותר בבניית הקריירה הפוליטית שלו. לאורך כל דרכו הפוליטית הוא נהג באנשים כגנרל שעושה עצמו מקשיב להם אבל קובע מה שנוח לו פוליטית. כך הוא רכש לעצמו המוני שונאים פוליטיים שהביאו את דרכו הפוליטית אל מתחת לאחוז החסימה בבחירות. 

כראש ממשלה וכשר ביטחון הוא הזיק לישראל יותר מאשר הועיל. וזאת, כי תמיד האמין שרק הוא יודע מה טוב לישראל וזלזל בדעתם של הפוליטיקאים הסובבים אותו. הנזק הגדול ביותר לישראל הוא הסב כשחבר לביבי והיהירות של שניהם, שהוכפלה ואף שולשה, הביאה את ישראל אל בדידות מדינית נוראה, ממנה חשש כל חייו דוד בן גוריון. 

על כן: ברוך שפטרנו מעונשו ולוואי שביבי ילך בדרכו וניפטר גם מעונשו.

או שלא: בסוף עלול להתברר שכל זה היה טריק מלוכלך של ביביברק, מקס ומוריץ הישראלים, הנאחזים בקרנות המזבח של השלטון בעזרת טריקים מאוסים.