בימים של החופש הגדול טיילנו מהשכונה שלנו במחנה יהודה עד לעמק המצלבה. כולנו הלכנו לשם ברגל, חוץ מנוח בלום שביומולדת של כיתה ו' קנו לו אופניים ראלי אדומים עם סַבל. טלי כמעט הסכימה להיות חברה שלי, אבל אחרי היומולדת של נוח היא אמרה לי שאני נמוך מדי בשבילה ועוד כל מיני תירוצים טיפשיים.

נכון שלא הייתי עוג מלך הבשן, אבל גם היא לא הייתה עמלקית.

נוח היה מרכיב את טלי בירידות, וכשעבר לידי היה מצלצל בפעמון, צועק לי "בלי חֵלק בלי שותף" ומתפקע מצחוק. טלי בכלל לא צחקה, וכשהסתכלתי לה בעיניים הייתה מסובבת את הראש לצד השני.

למטה בעמק התחלקנו לשתי קבוצות ושיחקנו ב"שוטרים וגנבים". אני יכולתי ללכת זקוף בין השיחים ועצי החורש הנמוכים בלי שיגלו אותי. אולי בגלל זה תמיד רציתי להיות גנב, וכולם קראו לי "הגנב מבגדד". נוח בלום, שאבא שלו היה קצין במשטרה, שיחק תמיד בתור שוטר.  

לפעמים שיחקנו "על סתם", אבל אחרי שלושה משחקים של סתם נהיה משעמם והתחלנו לשחק "על באמת". פעם התערבנו על קרטיב ופעם על בקבוק טמפו, אבל הכי מותח היה כשהתערבנו על כרטיס קולנוע. המשחק נמשך כמעט עד החושך, וכל הזמן הרגשתי איך הלב שלי דופק והרגליים רועדות.

ביום שלמחרת הלכנו להצגה יומית בקולנוע עדן, שם הקרינו שני סרטים בכרטיס אחד. כרטיס עלה עשרים וחמישה גרושים, אבל כל אחד הוציא מהכיס שלו שלושים, חוץ מהשוטר שתפס הכי הרבה גנבים, וזה שנשאר הגנב האחרון.

פעם התחבאתי במשחק מאחורי שיח עם קוצים ופרחים צהובים, ופתאום ראיתי נרתיק חום מבריק שנתפס בין הגבעולים של השיח. שלפתי אותו משם בזהירות וראיתי בתוכו משהו נוצץ. הכנסתי את הנרתיק מהר לתוך הכיס, ומרוב שלא נזהרתי נוח תפס אותי.

בדרך הביתה הוא שאל אותי מה מציץ לי שם מתוך הכיס. אמרתי לו "בלי חלק בלי שותף", הראיתי לו לשנייה את מה שמצאתי, והחזרתי לכיס.

"גנב נשאר גנב," אמר נוח, והוסיף שאם אני לא אתן אותם למשטרה הוא יספר על זה לאבא שלו.

אמרתי לו שאפילו שאני לא חייב, אני מוכן לשתף אותו, אבל אם הוא ילשין עלי שנינו נפסיד.

כשהגעתי הביתה הוצאתי את הנרתיק מהכיס והושטתי אותו לאבא בלי להגיד כלום. אבא מישש לרגע את הנרתיק והוציא מתוכו זוג משקפיים מבריקים עם מסגרת שחורה ופסים מזהב.

הוא הסתכל על המשקפיים מקרוב והראה לי שבכל עדשה יש עיגול קטן כמו זכוכית מגדלת.

"אלה משקפיים ביפוֹקָליים," אמר אבא, ומכל ההסבר שלו הבנתי שהם נורא יקרים ושווים אולי שבעים לירות.

"אז בכסף שנמכור אותם אתה קונה לי אופניים," אמרתי לו.

אבא חייך ואמר שקודם כול אני צריך ללכת ולמסור אותם למשטרה, ואם הם יגיעו לידי מי שאיבד אותם, כולם מאוד ישמחו.

"ואני אהיה עצוב," אמרתי בלב, אבל כבר לא הייתה לי ברירה, ולמחרת, בדרך לקולנוע עדן, נכנסתי למשטרת מחנה יהודה ושמתי להם את הנרתיק על השולחן של המשרד.

"מצאתי את זה," אמרתי לשוטר שישב מעבר לשולחן.

הוא שאל אותי איפה ומתי, ורשם כמה דברים בפנקס שלו. אחר כך רשם את השם ואת הכתובת שלי כדי שאם אף אחד לא ישאל על המשקפיים, יֵדעו למי להחזיר אותם.

שאלתי אותו מתי לבוא, והוא אמר שמקובל להמתין לפחות שלושה חודשים.

בדרך הביתה חשבתי שעמק המצלבה בכלל לא קרוב לתחנה שבמחנה יהודה, ושהאיש שאיבד את המשקפיים בטח יחפש אותם בתחנה שברחביה. ואפילו שמצאתי את זה אתמול, מי יודע מתי הוא איבד אותם, ואולי הוא כבר התייאש מהם והזמין לעצמו משקפיים חדשים.

סיפרתי את זה לטלי, והיא שאלה אותי אם אחרי שאקנה את האופניים אני אלַמד אותה לרכוב, כי נוח לא מרשה לה לנסוע על האופניים שלו לבד וכבר נמאס לה מהחברוּת שלו.

כל כמה ימים שאלתי את אבא כמה זמן נשאר לי לחכות, ובכל פעם ששאלתי זה היה חודשיים ומשהו. ביום שהוא אמר חודשיים בלי תוספת, נורא שמחתי, אבל באותו ערב אבא הוציא מתיבת הדואר פתק של חבילה שהגיעה, ואיך שראיתי את השם שלי על הנייר, הבנתי כבר שאני יכול לשכוח מהאופניים שלי.

אבא הלך לדואר בעצמו וחזר משם עם חבילה קטנה עטופה בנייר מבריק עם ציורים של פרחים ורודים.

"תפתח, זה בשבילך," אמר.

קרעתי לאט לאט את העטיפה והוצאתי מתוכה ספר צהוב בכריכה קשה. "מסביב לעולם בשמונים יום" היה כתוב על הכריכה באותיות שחורות גדולות, וקצת למטה, באותיות קטנות יותר, היה כתוב "ז'ול ורן". פתחתי את הספר, ובדף הראשון היה מין כתב יד כזה של חרטומים.

"מה כתוב פה?" שאלתי את אבא.

אבא לקח את הספר לידו, הסתכל טוב טוב מקרוב וקרא בקול רם:

לנתנאל הישר והנאמן,

קבל ספר זה כתשורה על גילוי אזרחות למופת.

ממני,

דר' איתן בלומנטל.

אבא אמר שזו מתנה יפה ושאני צריך לכתוב לדר' בלומנטל מכתב תודה. אמרתי לו שיש לי המון שיעורים, אבל בסוף לא הייתה לי ברירה והייתי צריך להמציא כל מיני דברים, אפילו שבלב שלי חשבתי בדיוק ההפך.

אבא נורא רצה שאקרא את הספר. בהתחלה הוא ביקש ממני "בטובות", אבל אחר כך אמר שאם אני לא אקרא את זה, אני לא אקבל יותר כסף לקולנוע.

עשיתי את עצמי קורא, אבל לאט לאט הספר נהיה מותח ובסוף גמרתי אותו בפחות משלושה ימים.

אחרי שקראתי אותו הסברתי לטלי איך כדור הארץ מסתובב, והראיתי לה מה דר' בלומנטל כתב עלי. היא צחקה וביקשה שאשאיל לה את הספר, ואחרי שבוע היא הציעה לי חברוּת.

עד סוף החופש עוד ירדנו לעמק המצלבה, אבל אני אמרתי להם ש"שוטרים וגנבים" זה משחק תינוקי ושנמאס לי לשחק אותו. כשהם התחלקו לקבוצות, טלי ואני נעלמנו להם בין השיחים וחיפשנו דברים שמישהו אולי איבד. סיכמנו בינינו שלא משנה מי מוצא, אנחנו מתחלקים שווה בשווה בכל מה שנמצא.

מזל שלא היינו גבוהים ואף אחד לא יכול היה לראות מה מצאנו שם.