"אה יופי, תבואי בשבע. נראה ביוטיוב דייט בחשיכה." "באמת?! אוי אפילו לא צפיתי בזה, יצא לי לראות רק כמה סופים... אנחנו מידרדרים לשם? זה ממש רקוב, לא?!" "עזבי, יהיה מגניב, ננתח, נצחק על אנשים, אם לא ראית את חייבת!" אני יושבת עם חבריי (מעתה יקראו: חברי וחברתי) בסלון ביתם, ואחרי כמה דקות של צפייה מתעוררת לי תחושה לא נעימה בבטן, אבל גם סקרנות מהפנטת כלפי מהלכיהן של הדמויות המוקרנות על המסך. שלושה בחורים, שלוש בחורות. דייטים בחושך. כולם עפים על עצמם. אף אחד לא יודע באמת לזהות את המחשבות שלו מרוב עומס הקלישאות שמציף לו את הראש. אני לא מפסיקה להיות מופתעת מהתנהגותם. מסרבת להאמין. בין לבין אני מניחה את הידיים על פי מרוב מבוכה, חברתי צועקת "אל! אל!" וחברי מוסיף בטון זועם ומתבדח "חבורה של מטומטמים". הליטופים מתחילים מהר. "תתאפקו", אומר חברי, "אני לא קולט את זה. יש לכם את האפשרות להשתהות, לנסות לקלוט מה קורה, ישר הם בורחים למגע, כמה מהר הם צריכים את זה, אני לא מבין... אנשים ממש לא מסתדרים בלי זה." "האמת היא שאני יותר מופתעת מההתנהגות של הבנות", אני עונה, "כלומר ראיתי כבר כאלה התנהגויות אצל גברים, אולי לא באותו קנה מידה... אבל הן חושבות מהכוס, והבנים מהזין. כולם לא מודים שזה מה שחשוב להם באמת, הם מספרים לעצמם סיפורים כדי להסביר את הפער בין הציפיות שהם מעמידים ובין הפשרות שהם עושים בדרך, אבל הם פשוט חרמנים." "לא, את לא מבינה את זה נכון", אומרת חברתי בטון הסוער והמשכנע שלה, "חרמנות זה הדבר האחרון שמניע אותם שם." היא מושיטה יד לעכבר ומשהה את הצפייה. "כל אחד ואחד מהם הגיע לשם כדי לזכות בטרופי שלו. כולם רוצים טרופי. ההיא את הדירה, ההוא את הסקסית, כולם רוצים רק את מה שהאנשים בבית שלהם יראו כשווה. תאמיני לי, הצעירים האלה שאנחנו רואים, הם הדור הכי מעוקר, סטרילי וחסר מיניות שראית בחיים שלך. במשיכה יש משהו חייתי, הם מנהלים פנקסנות." אני מזיזה את המאפרה מעל ברכיי ומתיישרת בכורסה. היא לוחצת על פליי. הבחורה שנמשכה למוזיקאי המחוספס שמעיד כי כל בחורה שתהיה אתו צריכה להרים את הראש ולהודות לבורא עולם, בוחרת לדייט הבא את הבחור עם הדירה המרווחת והביתית. "וכסף", חברתי מוסיפה, "מנצח את הכול". "והם מניחים כאלה הנחות," מוסיף חברי ומתרומם ממשכבו על הספה, "מישהו אחד טוען משהו על בחורה, משהו מונפץ לחלוטין, ובאותו הרגע היא שרופה אצל כולם. אבל האמת, הם בטח לא ממש מייצגים. סך הכול בכל תכנית יש לפחות ארבעה משוגעים טוטל לוסט". "זה דומה לחבר'ה שכותבים טוקבקים במדור יחסים", אומרת חברתי. "זה אותם חבר'ה", אני אומרת. "כן, אותה קבוצת דגימה. קבוצת דגימה מזעזעת."
חוזרים למסך. אחת הבנות מסבירה מדוע בחרה בכל זאת לתת הזדמנות לבחור שהרתיע אותה קודם לכן כשביקש לגעת בה ("אז זה זמן מישושים?"): "אחרי שראיתי את הדירה, מי לא היה רוצה דבר כזה? והוא גם מסורתי כמוני, זה מאוד חשוב לי."
"לפחות תסתירי את השאיפות הרקובות שלך!" חברתי רוטנת בקול, "דוחה!" כשבחור אחר מושיט לבחורה אחרת שוקולד בדייט היא מצחקקת, "אין, מחוות רומנטיות כמו שוקולד ופרחים עושות לי את זה. זה אומר שהוא ג'נטלמן", היא מקריינת מאחורי הקלעים. הבחור עושה לה מסז'. "אה כן, וזה קטע חזק שם", אומר חברי, "המסז'ים". הבחור מספר שכך הוא יכול לבדוק את גודל מידותיה של הבחורה. "ותמיד כדי לבדוק את המידות", אומרת חברתי, "במוצהר". המשכנו לצפות, ראינו את הטוויסטים הפתטים, את זמן הפסילות של השד העדתי, את הרגע שבו (תודה לאל) מחליטה מישהי שלא לבחור בבחור שנמרחה עליו ומיד אחר כך הודיע לה שהיא מבוגרת מדי, בכל זאת – היא רווקה בת 36, אבל הוא הולל בן 40 שבנשמה עדיין ילד. אולי בכל זאת ירד איזה אסימון אחרי שניסתה במשך שעה להסביר מדוע מה שמושך אותה אליו הוא מה שהיא נזהרת ממנו, ואז לא הצליחה לתמלל מה הוא אותו דבר לעזאזל.
חברתי מעבירה לניסים משעל. "וואו אני חייבת להודות שגם בשבילי קצת קשה פוליטיקה עכשיו", אני מגיבה לפרצופים של חברי. "לא, זה טוב עכשיו, קורים דברים חשובים, יש בחירות, עצרת האו"ם, בחירות זה חשוב לא?" היא פונה אל ברירת המחדל הקלילה יותר. "קשה לי קצת אחרי כל מה שהיה לאחרונה", אני אומרת ומנסה לצפות. ציפי חוטבלי מבטיחה לניסים שתנסה לזכור שהוא ביקש ממנה לא להתפרץ לדברי אחרים תוך שהיא משלחת בו חיוך פלרטטני ואגרסיבי. את הנאום הקשה של אבו מאזן קוטעים אחרי 90 שניות ומעבירים לפרסומות. בערוץ 1 המתורגמן כושל להוציא שתי מילים ברצף. כשחוזרים מהפרסומות בערוץ 2 כבר מוקרנת פרשנות מסכמת לדבריו של אבו מאזן. משהו קליל בצפייה שלי. אני מעקמת גבות. פתאום אני מבינה – "צריך לצפות בזה כמו בריאליטי", אני אומרת לחבריי. "לגמרי!" חברתי מסכימה. "וזה ריאליטי טוב". לגמרי, אני חושבת, לצפות בזה כמו ריאליטי. לא להזדהות בכלל. אלה לא באמת החיים שלנו. |