כותרות TheMarker >
    ';

    אהבה נכזבת

    24 תגובות   יום שבת, 1/12/12, 12:30

    ''

     

    בשבועות האחרונים הציפו אותי דאגות. אמנם קטנות, אבל כמו טיפות גשם, כשהן מצטברות, אי אפשר להן. בשבתות הייתי עולה על האופניים ומדווש לפארק הירקון בניסיון להתנתק. המאמץ היה לשווא.

    חבר שחזר מחופשה סיפר לי על מנזר "האחיות מציון" בעין כרם ירושלים. הוא בילה שם כמה ימים עם משפחתו, ומדבריו הסקתי שזה המקום בשבילי. מנזר, שהוא גם מלון, בו אוכל להתנתק ולהירגע. התקשרתי והזמנתי חדר לארבעה לילות.

    ארזתי בגדים חמים, ספרי קריאה ועליתי על קו חמש לכיוון התחנה המרכזית תל-אביב. כל המושבים היו תפוסים ולכן נאלצתי לעמוד. כאשר האוטובוס החל לנוע הייתי חייב לאחוז במשהו כדי לא ליפול. לעולם איני מחזיק בידיות הפלסטיק המשתלשלות ממוט האחיזה העליון. הידיעה, שידם של אלפי אנשים נגעו בידיות אלה, מרתיעה אותי. אני מעדיף לקחת סיכון ולעמוד מבלי להיאחז בכלום, גם עם תיק כבד על הגב. אני יודע שמעשה זה נראה לכם כהפרעה, אבל לי יש מערכת חוקים שמגנה עלי. אני שוטף ידיי אחרי משיכת כסף מכספומט, שריכת שרוכי נעליים, ביקור בבית אבות, קופת חולים. אני משתדל להימנע מלחיצת יד, ואינני נוגע במלחייה על שולחן במסעדה. כמובן שלא אסע במונית שירות, כי כל העניין הזה של העברת כספים מיד ליד מאוד מטרידה אותי. אני לא ארכוש ספר משומש, ולעולם אינני הולך יחף, גם במקלחת שבביתי.

    בתחנה המרכזית עליתי על האוטובוס לירושלים, והתיישבתי בירכתיו. קיוויתי שאף אחד לא יישב לידי. האוטובוס התמלא והמושב שלצידי נותר עדיין ריק. כל כך רציתי שהאוטובוס יתחיל כבר לנוע, ולא אצטרך לחלוק עם מישהו זר את חלל הנשימה הצר. אך ממש שנייה לפני שהדלתות ננעלו עלה איש נמוך בעל ראש ביצה. הוא עטה חליפה שהייתה גדולה עליו בשני מספרים, ובידיו החזיק שקיות עייפות מהתרוצצות. הוא התיישב לידי, והאוטובוס יצא לדרך. הטלפון שלו צלצל ועל הקו הייתה אשתו. הוא סיפר לה על כל הסידורים שהספיק לסיים ברוב חריצות הבוקר. תוך כדי השיחה הוא חיטט באוזנו עם מפתח. את הלכלוך, שהצטבר על קצה המפתח, העיף לחלל האוטובוס בנקישת ציפורן. כך עשה מספר פעמים. צמצמתי את גופי והאטתי את הנשימה כל הדרך לירושלים.

    בתחנה המרכזית בירושלים עמד ריח סופגניות, ובחוץ התחיל לרדת גשם. במודיעין הפנו אותי לעלות על האוטובוס המוביל להר הרצל, ומשם לקחת קו עשרים ושמונה לעין כרם.

    ירדתי בהר הרצל, ונעמדתי בתחנה. יחד איתי הצטופפו מפני הגשם הכבד תלמידות מבית ספר דתי ומורתם. הן התרגשו מהטיפות, וצווחו כאשר עבר רכב והשפריץ מים לעברן.

    התחנה הרטובה התרוקנה, ונותרתי לבדי ממתין לקו עשרים ושמונה. מתחת לספסל הבחנתי בתיק צד ורוד גדול ובלוי, עליו מצוירים דובוני פנדה. מן הסתם הנחתי שאחת התלמידות בהמולת הגשם שכחה, אך חששתי לטנף את ידיי בנגיעה בו. שלחתי יד מהוססת והרמתיו. בתיק היו שלושה זוגות משקפיים, שתי קלמנטינות, משחה רפואית וארנק ג'ינס נפוח מפתקים. קו עשרים ושמונה הגיע, עליתי עליו, והתחלתי לחפש סימנים בתיק. אחד מהפתקים בארנק היה פרסומת אוכל לחתולים. זה היה סימן שלא מדובר בתיק השייך לתלמידה דתייה. דתיים לא מחזיקים בביתם חיות מחמד. בכיס פנימי גיליתי כרטיס רב-קו עם שם ותמונה. השם היה אידית שפירא ובתמונה היא נראתה בשנות השישים לחייה. רציתי להשליך את התיק. המחשבה שהוא שייך לגברת עם בעיית עור המחזיקה חתול בביתה גרמה לי לתחושת טומאה. חיפשתי את הפח באוטובוס, אך הוא היה קטן מלהכיל את התיק. ייחלתי כבר לרדת מהאוטובוס, לזרוק את התיק בפח אשפה בדרך, ולשטוף את ידיי.

    האוטובוס נטמע בעין כרם הציורית, והגשם התרכך. קרני שמש גלשו על מורדות הגבעות מסביב, והירוק הסתמי הפך לחגיגי. אולי בכל זאת אחזיר את התיק לגברת, יתכן שהמשקפיים יקרים לה, והמשחה חיונית לבריאותה. חוץ מזה כבר התחלתי במצווה, כדאי שאסיימה. אמנם אין שום טלפון שאפשר להתקשר אליו, אבל בטוח שאצליח לאתר אותה. בטח יש בארנק, בין הניירות, קצה חוט נוסף מלבד שם ותמונה.

    החדר הקטן שקיבלתי בבית הארחה של המנזר הכיל  מיטת יחיד, שולחן כתיבה ישן אך נקי, תנור הסקה, ארון שתי דלתות, מקלחת צרה ושירותים. שלפתי את ארנק הג'ינס של אידית, וסרקתי את עשרות הניירות. מצאתי כרטיס ביקור של מרפאת שיניים בדירה במרכז ירושלים. זה היה גמ"ח שיניים לנזקקים. התקשרתי לגמ"ח ונעניתי בהודעה אלקטרונית. המרפאה פתוחה שלוש פעמים בשבוע ובשעות מסוימות מאוד. רשמתי את המועדים, וסימנתי להתקשר למחרת על הבוקר. הנחתי את התיק של אידית בנקודה בה לא אצטרך להיתקל עימו בקשר עין. הידיעה שהתיק הזה עם כל החיידקים שהוא מכיל נמצא איתי בחדר, גורמת לי לחוסר מנוחה. אני מנסה להתגבר על כך, ומסתיר אותו מאחורי תנור ההסקה.

    סידרתי את בגדיי בארון ונכנסתי להתקלח. אחרי המקלחת נכנסתי למיטה, וניסיתי לקרוא. קראתי את העמוד הראשון פעמיים, ובקושי הבנתי מה קראתי. מרוב מאמץ נרדמתי.

    למחרת בבוקר התקשרתי לגמ"ח מרפאת שיניים, וסיפרתי למזכירת המרפאה את הסיפור. היא הכירה בערכה של מצוות השבת אבידה, והוסיפה שזה זמן רב לא ראתה את אידית. היא ביקשה שאמתין והתחילה לחפש בכרטסת. לאחר כמה דקות חזרה ומסרה את מספר הטלפון בביתה של אידית.

    בארוחת הבוקר הצנועה, הנזירות בירכו אותי לשלום, וציינו באנגלית שהיום הוא יום יפה. הנהנתי בנימוס, והתיישבתי על הספסל המשקיף אל עמק שורק. השמים היו צלולים והאדמה הייתה מזמינה ביופייה. פתחתי ספר והצלחתי לקרוא שלושים עמודים ברצף. תוך כדי קריאה חשתי עייפות ונרדמתי. הנזירה איימי העירה אותי כאשר החושך ירד סביב.

    "אתה ישן פה כבר הרבה זמן, אך לא רצינו להעיר אותך". אמרה.

    "תודה". מלמלתי באנגלית.

    "בטח היית צריך לנוח, אבל עכשיו מחשיך ופחדתי שתתקרר".

    "אני מקווה שזה לא הפריע לכם שנרדמתי פה כל היום." התנצלתי.

    איימי חייכה ואמרה "לא, ממש לא."

    עליתי לחדרי, התקלחתי והתקשרתי לאידית.

    "מי מבקש אותה?" ענה קול אישה סדוק וגבוה מהצד השני.

    הצגתי את עצמי וסיפרתי על התיק שמצאתי.

    "אני אמא שלה. רגע אני אקרא לה".

    "חיכיתי מספר שניות ואז נשמע קול שברירי "כן, מי זה?"

    ווידאתי שאני משוחח עם אידית וסיפרתי לה על התיק שמצאתי.
    "הו.. כן אני איבדתי אותו. זה התיק שלי, מה עם הארנק הוא שם?"

    "כן, הוא פה אידית. גם המשקפיים שלך, שלושה זוגות."  עניתי.

    "תודה, תודה. איך אני יכולה לקבל את התיק שלי?"

    "אני יכול להשאיר לך אותו בקבלה של מנזר האחיות בעין-כרם."

    "איך אני אבוא עד לשם, אין לי רב-קו". אמרה אידית והתחילה לבכות.

    "אין לך מישהו שיכול לבוא ולאסוף את זה?" ניסיתי לשאול בקול מנחם.

    "לא אין". ענתה.

    "טוב, טוב... אני אבוא מחר ואביא לך."

    אידית מסרה לי את הכתובת ושאלה מתי אגיע.

    "אני לא יודע," עניתי. "אני לא מירושלים, אני פה בחופשה ואין לי לוח זמנים מסודר. כשאקום בבוקר, אתקשר אלייך ואודיע לך מתי אבוא."

    "תודה, תודה." ענתה אידית, ונפרדנו לשלום.



    למחרת אחרי ארוחת הבוקר התקשרתי אליה, והודעתי לה שאני אגיע בסביבות שעה אחת בצהריים. ארזתי את התיק בשקית, שטפתי את ידיי, ועליתי על האוטובוס לקריית יובל. דלת חדר המדרגות הייתה פרוצה, ועליתי שש מדרגות לדירה. את הדלת פתחה אישה זקנה ונמוכה. היא לבשה חלוק-בית דהוי ולראשה כובע ברט מצמר. נעמדתי על המפתן, ומתוך הדירה זינק עלי גל אוויר חם ומחניק. האישה אמרה שלום, כשבפיה תלויה רק שן אחת. הצגתי את עצמי והיא קראה לבתה. אידית הגיחה מהמסדרון, אמרתי לה שלום והגשתי לה את השקית עם התיק. מיד אחר כך הכנסתי את ידיי לכיסי מעילי, כך שלא תשקול ללחוץ את ידי. אידית התיישבה על כיסא, ואני נותרתי עדיין על המפתן. מצפה לראות את חיוכה כהוקרת תודה, ולעזוב את המקום. היא פשפשה בתיק, ואז התחילה לספוק את כפה הימנית על ברכה והחלה לבכות.

    "הכל בסדר?" שאלתי.

    "היה לי ארנק בתיק." ענתה בבכי.

    "כן הוא שם", אמרתי "הארנק מג'ינס."

    "זה הארנק הישן. אני בדיוק באותו יום קניתי ארנק חדש והיו בו שבעים שקל."

    "אני מצטער אידית, זה מה שהיה. אבל תסתכלי על הצד הטוב, התיק נמצא עם המשקפיים שלך וגם המשחה וכרטיס הרב-קו."

     

    דבריי לא הרגיעו אותה, והיא המשיכה לבכות. אימה החלה לגעור בה.

    "הכול את מאבדת או שוכחת. לפחות תגידי לו תודה, הוא בא עד לפה והביא לך את התיק." אחר כך פנתה אלי "אתה עשית מצווה גדולה בשביל הבת שלי, מצווה עשית. בוא בוא תיכנס".

    ניסיתי להסביר שאני ממהר, אך האם התעקשה. נכנסתי לדירה הדחוסה, וצמצמתי את ידיי בכיסי המעיל. בחלל עמד ריח בישול מזרח אירופאי, ובסלון נמנם חתול. בהול עמד שולחן אוכל קטן עמוס חמגשיות שהדיפו ריח מזון. במטבח צבע הקירות האפיר, ועל השיש חיכתה ערימת כלים לשטיפה.

    אידית נרגעה, ושאלה איך הגעתי. באוטובוס, עניתי.

    "אני מצטערת שלא יכולתי לבוא עד אליך". אמרה.

    "זה בסדר". עניתי.

    "תודה לך, ממש תודה."

    האם שעמדה בצד כל אותו עת, התייצבה ביני לבין אידית, ופנתה אלי.

    "אתה מכיר יד ושם?"

    "כן, זאת אומרת, ביקרתי שם לפני כמה שנים."

    "ואושוויץ אתה יודע?"

    "כן... אני יודע שיש אושוויץ, אבל אף פעם לא הייתי שם."

    "אני משם!" אמרה האם  "מה שהם עשו לי.. את החיים הרסו לי. תראה איך אנחנו בקושי חיים כאן, ולא נותנים לנו יחס מהעירייה. והבת שלי, הכול שוכחת, היא צריכה עזרה. השיניים שלה, הכל מתפורר כמו השיניים שלי, אני בת תשעים."

    "שתהיי בריאה, את לא נראית". ניסיתי להחמיא לה ולסגור את השיחה. 

    "אתה יודע כמה אני בוכה בשבילה, והיא לא מקשיבה לי. מה אני אעשה, מה אני אעשה?"

    "זה חשוב," אמרתי וניסיתי להיות דיפלומט "חשוב שתהיו ביחד, אתן צריכות לסלוח אחת לשנייה, לתמוך אחת בשנייה."

    אידית קמה ממקומה והלכה לאמבטיה שבקצה המסדרון. היא פתחה עד הסוף את ברז המים החמים בכיור, ואדים התחילו לזלוג לכיוון הסלון.

    "בוא תראה" היא צעקה לעברי. "תראה את המים החמים. מה עושים? מה עושים?! אתה חייב לבוא לראות!"

    היא ספקה את ידיה על פניה בבכי, והמשיכה לקרוא לי שאבוא. קפאתי על מקומי והבטתי לעבר האמבטיה. על מוט הוילון היו תלויים לייבוש סמרטוטים והקירות היו מקולפים. ניסיתי להרגיע אותה. אבל האם קטעה אותי וצעקה לעברה "מה את רוצה ממנו? מה?! את שכחת את הדוד דולק, בגלל זה המים רותחים. תכבי את הדוד!" אחר כך פנתה אלי "הכול היא שוכחת, אתה רואה, את הדוד, את התיק שלה. מה אני אעשה איתה, מה?!"

    אידית סגרה את הברז, חזרה להול והתיישבה. אחר כך קמה ואמרה שהיא צריכה לזרוק את פח הזבל. יצאתי איתה החוצה לצפרדע הירוקה, שם היא שפכה את הזבל.

    "לאן אתה הולך?" שאלה.

    "לתחנת אוטובוס". עניתי.

     אידית התעקשה ללוות אותי, וכך צעדנו לעבר התחנה. היא החזיקה פח זבל,  ואני ידיי נטועות עמוק בכיסים.

    "רציתי להגיד לך שוב תודה שמצאת את התיק, ובאת עד לפה."

    "זה בסדר." אמרתי.

    "תודה, אתה אדם טוב.  אני מצטערת על הבלגאן שעשיתי בבית."

    "מאיפה הגעתם לארץ?" שאלתי.

    " עלינו מהונגריה. אני נולדתי כשהמלחמה נגמרה. עשרים שנה אחרי אבא אמא ואני עלינו לפה. גרנו בבאר שבע קודם, ואני עבדתי במדידות במכון הגיאולוגי."

    "אה.." אמרתי "זה נשמע עבודה טובה."

    "כן, זה היה בסדר, אבל זה היה לפני ארבעים שנה, אולי יותר. הכרתי שם מישהו והתאהבנו. אבא ואמא אמרו לי שזאת לא אהבה אמיתית."

    "למה?"

    "כי הוא היה נשוי, אבל הוא אהב אותי. אז אמא ואבא הלכו למנהל שלי וסיפרו לו הכול. בגלל זה פיטרו אותי ועברנו לירושלים. אחר כך אבא מת ואני נשארתי עם אמא."

    עמדנו שנינו בתחנת האוטובוס. איתנו חיכו עוד שני בחורי ישיבה ואם צעירה מנענעת עגלת תינוק. אידית המשיכה לספר לי על אהובה. בהתחלה שלחה לו מכתבים מירושלים כמעט כל שבוע. אמנם על הראשונים הוא ענה, אבל כבר הרבה שנים לא שמעה ממנו. עד היום היא מקפידה לשלוח לו מכתב פעם בחודש, שנותר ללא מענה.

    האוטובוס הגיע, ואידית קמה ממקומה. נפרדתי ממנה כשידיי בכיסים. בחורי הישיבה עזרו לאם עם העגלה בעליה לאוטובוס. אידית התרחקה. ואז שנייה לפני שהדלתות נסגרו קראתי לה, ורצתי לעברה. הושטתי לה את ידי לשלום, היא חייכה ולחצה אותה בחום.

     

     

     

    ____________________________________________________________________________________

     

     

    טוב, אני בכלל רציתי לכתוב פה משהו אחר, על הסינגל הראשון שהוצאתי. אבל הטקסט שכתבתי עבורו היה אינפורמטיבי, ולא מתאים לפה. אבל כל כך רציתי לכתוב, ויצא הסיפור הזה.

    בכל זאת, כמה מילים על הסינגל הראשון "מסך כחול". זהו שיר ראשון מתוך אלבום הבכורה שלי שייצא בחנוכה 2012. את השיר הפיק מוסיקלית בכישרון רב וברגישות חכמה - רועי אבדר, אשר הפיק את כל האלבום.

     

    אם בא לכם לשמוע עוד, אפשר להאזין לכל האלבום בלינק הבא -

    http://shaharbenhur.bandcamp.com/

     

     

    ''

     

     

    אשמח אם תצטרפו לדף שלי בפייסבוק -

    http://www.facebook.com/Sh.Ben.Hur

     

    עוד בקרדיטים:

    בס וגיטרות: שלומי פרי

    פסנתר: רז בורג

    קלידים וקולות: מיכה הרשליקביץ'

    תופים, כלי הקשה וגיטרות: רועי אבדר

    הקלטות: אולפן "החדר"

    טכנאי הקלטה: רועי אבדר, מיכה הרשליקביץ' ורז בורג

    מילים, לחן, שירה, בימוי ועריכת קליפ: שחר בן-חור

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/13 22:25:

      צטט: noa! 2013-05-11 17:00:03

      נבוךכותב יפה!!, הצלחת לקחת אותי לסיבוב הרפתקאה נוגעת

      תענוג נעה חיוך

        11/5/13 17:00:

      נבוךכותב יפה!!, הצלחת לקחת אותי לסיבוב הרפתקאה נוגעת

        14/4/13 18:44:

      צטט: hannie11 2013-04-13 10:35:45

      נהנתי לקרוא ולשמוע!!! בהצלחה:-))))

      תודה חני!!

        13/4/13 10:35:
      נהנתי לקרוא ולשמוע!!! בהצלחה:-))))
        16/12/12 11:11:

      צטט: Eschilly 2012-12-15 11:13:50

      עונג שבת לזרום עם הכתיבה שלך

      תודה, שימחת אותי :)

       

        15/12/12 11:13:
      עונג שבת לזרום עם הכתיבה שלך
        5/12/12 22:04:

      צטט: סיגלשטיבלמן דרעי 2012-12-05 09:52:05

      כתוב ומושר ברגש ובכשרון רב! להתקנא ממש...

       

      תודה סיגל חיוך

      כתוב ומושר ברגש ובכשרון רב! להתקנא ממש...
        3/12/12 21:37:

      צטט: אינדיאנית אדומה 2012-12-03 20:16:55

      תמיד מרגש...תמיד בכישרון. נכון שאתה יודע את זה שחר? כי אם לא... אז חבל מאוד. והסיפור... בתור ירושלמית, כל כך אמיתי ובתור בן אדם, כל כך מרגש... תודה!

       

      ירושלים יפה בחורף, גם את :)

      תודה מיכל.

        3/12/12 21:32:

      צטט: ההיא 2012-12-03 15:26:49

      זה מעורר קנאה, הערכה, שמחה. דיוק מופלא בפרטים, מסע, הליכה בשולי המקרי, רוח בודהיסטית, יכולת לתפור סיפור מלא יופי מקרעים.

      תודה ונשיקה מאיה :)

       

        3/12/12 21:26:

      צטט: talishia1 2012-12-03 01:42:22

      כנפיים באוויר זה טוב...תישאר ככה :)

       

      זה נחמד ככה :)

      תמיד מרגש...תמיד בכישרון. נכון שאתה יודע את זה שחר? כי אם לא... אז חבל מאוד. והסיפור... בתור ירושלמית, כל כך אמיתי ובתור בן אדם, כל כך מרגש... תודה!
        3/12/12 15:26:
      זה מעורר קנאה, הערכה, שמחה. דיוק מופלא בפרטים, מסע, הליכה בשולי המקרי, רוח בודהיסטית, יכולת לתפור סיפור מלא יופי מקרעים.
        3/12/12 01:42:
      כנפיים באוויר זה טוב...תישאר ככה :)
        2/12/12 14:37:

      צטט: talishia1 2012-12-02 09:11:24

      שחר.....איזה חיוך שיש לי :) אני תמיד קוראת את כל הסיפורים שלך בנשימה עצורה ורק בסוף זוכרת לנשום. וגם את זה. כל כך חי, כל כך בועט בבטן. אפשר לגעת ולהריח ולטעום. אתה טוב, ממש ממש טוב. תודה על זה. מברוק על הסינגל :) אני יודעת שזה בייבי שלך. אני מקשיבה לו ברקע. הקול שלך אחר ממה שדמיינתי. אומר עליך דברים. ההפקה מזכירה אור ירח. הקליפ נפלא, לא פחות. אימג'ים מבריקים, אחד-אחד. אהבתי. זה לא שיר לשמיעה אחת. אז שומעת שוב :) הולכת להגיד לך שלום בפייסבוק.

       

      תודה טליה, נותרתי ללא מילים עם כנפיים באוויר :)


        2/12/12 09:11:
      שחר.....איזה חיוך שיש לי :) אני תמיד קוראת את כל הסיפורים שלך בנשימה עצורה ורק בסוף זוכרת לנשום. וגם את זה. כל כך חי, כל כך בועט בבטן. אפשר לגעת ולהריח ולטעום. אתה טוב, ממש ממש טוב. תודה על זה. מברוק על הסינגל :) אני יודעת שזה בייבי שלך. אני מקשיבה לו ברקע. הקול שלך אחר ממה שדמיינתי. אומר עליך דברים. ההפקה מזכירה אור ירח. הקליפ נפלא, לא פחות. אימג'ים מבריקים, אחד-אחד. אהבתי. זה לא שיר לשמיעה אחת. אז שומעת שוב :) הולכת להגיד לך שלום בפייסבוק.
        2/12/12 00:36:

      צטט: קירה מ. 2012-12-01 23:55:25

      בהצלחה רבה !!!:)

       

      תודה קירה :)

        2/12/12 00:35:

      צטט: ~שקט~@ 2012-12-01 22:22:56

      איזו הפתעה :) גם סיפור חדש מלבב ואופטימי וגם שיר. בהצלחה.

       

      תודה אנה :)

        2/12/12 00:34:

      צטט: נעה אל-יגון 2012-12-01 18:14:34

      ושוב נעים לשמוע ... והמילים ....

       

      תודה נעה :)

        2/12/12 00:31:

      צטט: keyj 2012-12-01 17:11:25

      שחר, השיר ממש מקסים !! אהבתי יש לך קול מרגיע. הקליפ מיוחד מאוד. הסיפור מרתק. מוכשר אתה !!! בהצלחה.

       

      תודה רבה :))


        1/12/12 23:55:
      בהצלחה רבה !!!:)
        1/12/12 22:22:
      איזו הפתעה :) גם סיפור חדש מלבב ואופטימי וגם שיר. בהצלחה.
        1/12/12 18:14:
      ושוב נעים לשמוע ... והמילים ....
        1/12/12 17:11:
      שחר, השיר ממש מקסים !! אהבתי יש לך קול מרגיע. הקליפ מיוחד מאוד. הסיפור מרתק. מוכשר אתה !!! בהצלחה.