כשהייתי קטנה לא הבנתי שזה שונה. אבל ההורים שלי קלטו די מהר שמדובר בתופעה. לזכותם ייאמר שהם ידעו מה לעשות עם זה איכשהו. כל הכבוד לאינסטינקטים ההוריים של הוריי. למדתי לדבר בערך בגיל שישה חודשים, ועד גיל שנתיים כבר שלטתי באנגלית לא רע. מעולם לא הלכתי לאיבוד, תמיד זכרתי מאיפה מגיעים. אני אפילו זוכרת איך היה להיות ברחם. בעצם, אני זוכרת את השניה הראשונה שנוצרתי. ואם נלך קצת רחוק יותר, אני יכולה גם לזכור רסיסים זרעיים ורסיסים ביציתיים. זוכרת איך היה לשבת לי בשחלה, במצב המתנה, הרחם מתחיל להתרפד מסביבי ואני נסיכה מפונקת יושבת לי וממתינה. האמת, היה טיפה משעמם. אני גם זוכר(ת) את ההתלהבות של להגיע אליה, אל העגולה הזוהרת הזאת, יושבת לה שם ורק מחכה לי שאגיע ואכנס. זה לא היה פשוט. היה לי אפילו איזה חבריקו שם, קראו לו ג'ו, והוא כמעט הגיע לפניי, היינו מהאחרונים שכבר הגיעו אליה וכבר התחלנו בשארית כוחותינו לפשפש בדופנותיה, נו, מאיפה נכנסים אלייך, כלבה. בסוף השגתי אותו, המסכן. נפנפתי לו בזנבנבי הדקיק שנשר באמצע נפנוף הפרידה ונכנסתי.ואז הזיכרון כבר נהיה קצת יותר מוצק. הנה אני נהיית אני.איזה איחוד, איזו יצירה מופלאה.להרגיש את עצמך נוצר זה יופי. למרות שמן הסתם זה גם לא תמיד היה כ"כ נעים. אני מתכוונת לכך שלא היה אז כלום כמעט, לא יכולתי לראות, לשמוע, להריח. רק לחוש. מים צמיגיים וחמימים מסביבי. אז לא פחדתי. לא ידעתי שאפשר אחרת. אז שטתי לי בים השחור והמלטף, ריקה ממחשבות כמעט. איזה זיכרון מענג, לזכור כל כך מעט. |