צטט: קשר. 2012-11-27 15:43:00
מבצע עמוד ענן הסתיים ועינת רוספשה מתחילה להשתקם
מהטראומה של לחיות תחת מטר טילים עם שני ילדים אוטיסטים
את השבוע האחרון לא אשכח כל כך מהר. קודם כל אני רוצה להגיד לתושבי הדרום - אתם פשוט גיבורים. את יום חמישי שעבר בשעה 4 אחר הצהריים לא אשכח. הייתי בגג עם שני ילדי וחבר שלהם.
ישבנו ושיחקנו כשפתאום, בלי שום הודעה מוקדמת - אזעקה התחילה לעבוד. בווליום גבוה. מצאתי את עצמי צועקת: "למה למה למה??....ובשנייה אחת אני רואה את אבא שלי בא אלינו וצועק: "עופו כולכם לחדר המדרגות ורדו למטה עד הקומה השניה".
יצאתי החוצה וראיתי את השכנים במדרגות. אחרי יורדים שלושת הפידידיונים הקטנים והחמודים שלא מבינים מה קרה, למה הפרעתי להם לשחק. השכנה שלי, שהיא פסיכולוגית, שראתה אותי יורדת וכל כך רועדת, תפסה אותי חזק. הבן שלה הלך ועזר לילדים לרדת. אני מאותו רגע, לא אותה עינת. הדופק התחיל לעבוד בעוז, הגוף רעד.
כשחזרנו הביתה הטלפון לא הפסיק לצלצל, ואני עדיין לא הבנתי מה קרה. המחשבה הראשונה שעולה - מה קורה אם יש שוב אזעקה והם ישנים? איך אני מרימה את אור? אורן בעלי התכונן למשמרת לילה בעבודה.
הכנתי ארבעה מזרונים, בגדים ואת כל הצעצועים האהובים עליהם וירדנו לבית הוריי שגרים שלוש קומות מתחתיי, והמחשבות רצות - לא מספיק קשה לי? לא מספיקים הקשיים הרגילים שעכשיו יש עוד משהו שצריך להתמודד איתו?
באותו ערב קיבלתי ים של טלפונים אוהבים וחמים מחברים מהצפון והמרכז השקט שהזמינו אותי להגיע אליהם, אבל גם הם יודעים שלהוציא ילד עם צרכים מיוחדים מהמסגרת הקבועה, מהבית שלו, בשבלו זה קושי עצום. אין ברירה. נצטרך לעבור את תקופת הטילים כאן, במקום שבו הם נוחתים.
אחרי שהילדים נרדמים אני מנסה גם לישון, אך השאלות ממשיכות לנקר - איך אעבור את התקופה הזאת? מה יקרה אם תהיה אזעקה כשאהיה איתם בחוץ ? מחר יום שישי - היום בו הם הכי אוהבים לצאת החוצה. לאן אקח אותם?
שנים רבות אחרי שירותי הצבאי ואני שוב ישנה כמו חיילת בתפקיד- נעולה בנעליים, לבושה, לא מצליחה להירדם, כל רעש מקפיץ אותי, מפחדת שאם אישן חזק מדי לא אוכל תוך דקה וחצי לקום ולהוציא את שני הילדים החוצה, אז עדיף אולי לא לישון.
יום שישי, יום מלא בפחדים, איכשהו עבר. יום שבת הגיע- שמש מדהימה בחוץ, אבל בפנים חרדה גדולה....לאן לקחת אותם? מגייסת אומץ ואנחנו יוצאים לטייל ביער. היה כיף אדיר. אחר הצהריים חברה של אור מהכיתה באה אלינו לביקור. שוב אנחנו בגג, לא מצליחה להימנע מלחשוב על האזעקה שתפסה אותי בדיוק כאן רק יומיים קודם. אני אפלו אומרת לאמא של הילדה: אני יושבת קרוב לדלת, כדי שאם יהיה משהו נברח מהר.
בינתיים הילדים כבר מתחילים להבין. גם ביום שישי תירגלו איתם בבית הספר ירידה למקלטים. אור חושב שזו משימה שהוא צריך לעבור ושואל: "מתי תהיה אזעקה? אני צריך לרוץ למקלט". ליעם מתחיל לשאול שאלות – "אמא, מתי הטילים באים", למה הם באים?" "אם המלחמה רק בבאר שבע אז למה אומרים שיש טילים בראשון לציון?". הוא עקשן והוא רוצה תשובות מעמיקות וטובות. ואז- אזעקה. שוב הגוף מתחיל לרעוד. אמה של החברה מתגלה כבעלת תושייה – תופסת את כל הילדים ויורדת איתם מהר למקלט. אני יורדת ומתיישבת על המדרגות ליד שכנתי הפסיכולוגית ושוב מקבלת טיפול ללא תשלום.
עולים חזרה לגג. הדמעות מתחילות לרדת, אני מחזיקה את עצמי חזק. אסור להישבר, למען הילדים, אבל הבכי מדי פעם גם משחרר. הערב מגיע. אני מתפללת לערב שקט
יום ראשון בוקר. הילדים הולכים לבית הספר ואני פתאום חרוצה מתמיד - בשש בבוקר אני כבר לבושה, אחרי מקלחת. הילדים עולים להסעה ואני הולכת לעבודה – נסיעה שאורכת בדרך כלל חצי שעה ואני מסיימת אותה היום ברבע שעה. מגיעה ללא אוויר. הילדים שלי כל כך זקוקים לי, ואני מפחדת שיקרה לי משהו שימנע ממני לתפקד ולטפל בהם. הגידול שלהם כרוך בהמון לוגיסטיקה. בלי טיפולים מיוחדים הם לא יכולים להתקדם.
בערב חמאס שוב בודק את השפויות שלי. השילוש הלא קדוש אזעקה-מקלט-לחץ מורט את עצביי, אבל הילדים מתחילים לאהוב את העניין - ליעם שמח להיפגש עם שכנים. הוא אוהב לתחקר אותם.
יום שלישי מגיע. השעה לקראת 5 וחצי בערב. אור ואני יושבים בסלון בבית הוריי, ליעם נמצא בבית שלנו עם החונכת שלו. אור ואני משחקים וצוחקים כשנשמעת האזעקה. הפעם היא נמשכת יותר מדקה וחצי, אני רצה עום אור לדלת הבית וצועקת לחונכת שתרד ומיד...אנחנו טסים במדרגות ואעזקה עדיין נשמעת ברקע. אחר השכנים אומר שאם האעזקה עדיין עובדת, כנראה שהטיל לא יורט. אני שומעת קול נפילה שלא שמעתי מימיי ומרגישה שאני עוד רגע מתעלפת. אור נראה מבוהל וליעם בהלם.
השכנה מתחילה להגיד שהכל בסדר ושתיכף כולנו עולים הביתה. אנחנו יוצאים מהמקלט ומתחילים לשמוע סירנות מכל עבר. אני מנסה להתקשר והנייד לא עובד. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף ולא מפסיקה להרגיע את עצמי: "עינת, את חזקה!! ואת חייבת – למען אור וליעם.....".
אני מתגעגעת לדאגות הרגילות שלנו: האם תהיה שמש בשבת? פתאום המלחמות על השילוב נראות כאין וכאפס, לעומת המלחמה על החיים עצמם.
לאחר הטיל שנחת בתוך בית בראשון לציון אנחנו מקבלים "יום חופש" מבית הספר. איך עוברים אותו? לצאת מהבית אי אפשר והיום אצלם מתחיל בין 4 ל-5 בבוקר. ב- 6 בבוקר כבר מצאתי את עצמי פותרת תרגילי חשבון ואור בדק אותם ורשם לי "כל הכבוד אמא". אני לא מרבה להחמיא לעצמי, ובכל זאת, באותו רגע הרגשתי שבאמת, כל הכבוד לי. למרות שהייתי מוותרת על הכבוד הזה.