כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יש לי להגיד משו

    0

    סיפורים מאמריקה. פרק 1

    6 תגובות   יום רביעי, 5/12/12, 22:28

    מעולם לא רצית לטייל בארה"ב. זה לא עניין אותי. לא המרחבים, לא הנופים, לא האנשים. האומה עם הדגל הנחשק ביותר בעולם לא עניינה אותי. אבל מעולם לא חשבתי שהכל יכול להתהפך. אבל אחרי שהתאהבתי באפרת כל העניין הפך לאובססיה. באחת משיחות הוידאו הראשונות שלנו אח שלה נכנס לחדר והיא ענתה לו משהו באנגלית.

     

    את אמריקאית? כן, אמא שלי. אמרתי שיש לה אנגלית יפה. האנגלית שלי לא יפה. אין בה שום דבר יפה. אהבתי לשמוע את אפרת מדברת אנגלית. כששכבנו ביקשתי ממנה לדבר באנגלית. לגנוח באנגלית. לגמור באנגלית. זה היה הזיון הכי אמריקאי שהיה לי. זה היה מוזר, בטח כשהתאמצתי לשווא לענות לה במבטא הכי טוב שיכולתי לסגל לעצמי.

     

    מתישהו הפסקנו עם זה. היא רצתה להזדיין רק בעברית. הבעיה התחילה כשהתאהבתי בה. עברתי על חוק מספר 1 ברווקות: לעולם אל תתאהב בסטוץ שלך. זה קרה כשחשבתי שהיא שלי. היו לנו כמה שיחות מעניינות, אבל כל פעם שרצינו לעשות סקס, פשוט עשינו. רציתי קצת יותר והיא לא הייתה מוכנה לזה. ואז נעשיתי אובססיבי. אחוז אמוק. נפגשנו עוד פעם או פעמיים והיא אמרה לי שהיא עוזבת את הארץ לחפש את עצמה. לברוח מהצרות. להתחיל חיים חדשים.

     

    טיפשה. לא הופתעתי. היא תמיד רצתה לחיות בניו יורק, העיר שממנה עלו סבא וסבתא שלה. ידעתי שהיא תסתדר. מטר שבעים, שיער שאטני, עיניים כחולות, אף קטן ושפתיים דובדבן. אנגלית מושלמת, אזרחות, הכל. מה חסר? קצת שכל כנראה. היא לא הבינה שהצרות שלה והשטויות שלה יילכו איתה לכל מקום שהיא תחליט. היא שאלה אם אני רוצה לבוא איתה. אמרתי שלא, ואם כן, אז רק לחודש ולא יותר. אין לי כסף, יש לי פה עבודה ודירה. אני מאוד אוהב את תל אביב.

     

    חסר לך שלא תבוא לבקר, אתה שומע? כן. אני מוכנה להתחתן איתך כדי שתקבל אזרחות. אחר כך תוכל לעשות מה שאתה רוצה. אני מוכנה לעזור לך. משוגעת, אמרתי. האהבה שלי אליה שרפה אותי. הכנתי לה מתנה מיוחדת, כמה דיסקים עם שירים ומכתב של שישה עמודים עם הרבה שקרים. פיזרתי עליו קצת אפטר שייב דוידוף, הכנסתי לחבילה ונסעתי אליה הביתה בלי לדעת את הדרך. היא חיה עם הוריה ביישוב דתי ליד ירושלים שרוב תושביו אמריקאיים. שאלתי אנשים איפה היא גרה. אמרו לי. צלצלתי בדלת ואימא שלה פתחה. אפרת נסעה אתמול ללוס אנג'לס, פספסת אותה ביום.

     

    הרגשתי איך הגוף שלי מתמלא בעופרת. הגרון נחנק והרעידות פשטו בגוף. לא מצאתי מילים לענות לה. אתה רוצה שאמסור לה משהו? כן, ביקשתי. את זה, ומסרתי לה שקית ובה המתנה. אחרי שבוע היא שלחה לי מייל, סיפרה לי שאימא שלה דיווחה לה שביקרתי במפתיע ונתתי לה משהו. זה לא עזר. האהבה שרפה אותי ונעשיתי אובססיבי על נסיעה לארה"ב. את עניין הוצאת הוויזה דחיתי בשנה וחצי מסיבות שלא ברורות לי עד היום. התחלתי לעבוד כקופירייטר באיזה משרד, ואחרי שנה נמאס לי והחלטתי שהגיע הזמן לטייל בארה"ב. ואולי אפרת תצטרף אלי.

     

    רבנו והשלמנו מאז עוד פעמים אחדות. שנאתי אותה שנאת נפש ואהבתי אותה עד בכי. איזה טיפש. פעם היא רצתה אותי אבל אני נופפתי בדגל הרווקות ואמרתי לה שאין כניסה לאהבה. אני לא מאמין גדול באהבה, אבל אולי אני סתם משקר לעצמי. בעיני אהבה זה המקלט הישן, הבטוח, המוכר, המעייף. בסרט היט יש סצינה מפורסמת שבה אל פצ'ינו, בתפקיד הבלש, לוקח את רוברט דה נירו בתפקיד פושע-שודד מתוחכם לשיחה בבית קפה, כדי להבין מה באמת עובר לו בראש. אז פצ'ינו שואל אותו: מעולם לא רצית לחיות חיים רגילים? דה נירו: מה, ברביקיו, וכדורגל וכל זה? פצ'ינו: כן!

     

    בקיצור, זה בדיוק מה שאני לא רוצה. אני רוצה להיות חופשי תמיד, בלי אישה, בלי ילדים, אבל לפעמים כן הייתי רוצה מישהי. לפעמים את אפרת. לפעמים רק את הסיטואציה. החלום שלי היה לנסוע לחודשיים מחוף לחוף. לשכור אוטו רקוב, איזו דודג' או שברולט, ולנסוע איתה על כביש 66. על הכביש הזה קראתי לראשונה כשפול מקרתני נסע עליו עם החברה שלו. כביש 66 זו האוטוסטראדה הראשונה בארה"ב והיא שימשה את המוני המגרים לקליפורניה ובחזרה בזמן השפל הכלכלי של שנת 29'.

     

    את אחד הספרים המעניינים ביותר על כביש 66 כתב ג'ון סטיינבק, "מסעותיי עם צ'ארלי בחיפוש אחר אמריקה". הוא קונה ואן גדול ומחבר אליו קרון שינה מצויד היטב, וביחד עם הכלב הצרפתי החכם שלו, צ'ארלי הוא מגלה את אמריקה של שנת 1961. הפלסטיק ששולט בכל, האנשים, הכבישים, הדרכים ההזויות. מסע מרתק. אבל גנזתי את התוכניות וחיפשתי שותפה הגונה לנסוע איתה למסלול קצר יותר. עד שמצאתי מישהי היא החליטה לבטל.

     

    החלטתי לנסוע לבד. אבל אז אחי הפתיע אותי והודיע לי שהוא בא איתי. אם לא ההורים, הוא לא היה עושה את זה. זה הרי טיול של אלפי דולרים, אבל אני, שלא נחתי או טיילתי כמעט 10 שנים, (והוא אפילו יותר), הרגשתי שאני חייב.

     

    בכל פעם שהקשבתי לשירים של לאונרדו כהן נזכרתי באפרת. זה גרם לי להתגעגע למשהו, למקום שטרם ביקרתי בו. מוזר. גם חלק מהשירים של סטינג גרמו לי לתחושה דומה. הייתי עוצם עיניים ומפנטז שאני כבר בארצות הברית. הולך בשדרות וברחובות עם אפרת, נהנה מהשמש ומהאנגלית המושלמת של כולם, מסתיר את הזהות הישראלית שלי ולבוש במעיל שחור וארוך. האובססיביות שלי הלכה וגדלה. הלכה והתעצמה. כל בחורה שדיברה אנגלית הדהימה אותי, כמו אחוז אמוק. ראיתי תמונות שלה בפייסבוק מהטיול. ראיתי את הנופים. שמעתי שברי סיפורים. ורציתי עוד מהכל, וכמה שיותר.

     

    יום רביעי, 24.3.2010, קווינסבורו ברידג', רחוב 57 ליד האיסט ריבר

     

    ''

     

    © כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/12/12 01:03:

      צטט: Dror Ben-Ya'akov 2012-12-07 23:26:57

      וואו !!
      תודה רבה דרור :)
        7/12/12 23:26:
      וואו !!
        6/12/12 14:16:

      צטט: העבריה. 2012-12-06 13:24:09

      תענוג הפוסט שלך,ואני גם תהיתי למה לטייל בארה"ב? והופתעתי לטובה.
      תודה רבה :)
        6/12/12 13:24:
      תענוג הפוסט שלך,ואני גם תהיתי למה לטייל בארה"ב? והופתעתי לטובה.
        5/12/12 23:22:

      צטט: omri-san 2012-12-05 23:16:55

      אח, אמריקה... אח, המכה שחוטפים מאהבה חד כיוונית. לפחות טיילת באמריקה.

      כן, בכולם אתה צודק. תודה איש.

        5/12/12 23:16:
      אח, אמריקה... אח, המכה שחוטפים מאהבה חד כיוונית. לפחות טיילת באמריקה.