גם בימים אלה, שהמערכת הפוליטית רוגשת וסוערת, לא מיותר להזכיר שאנו עדיין ממתינים להחלטת היוהמ"ש בעניין הגשת כתב אישום כנגד שר החוץ אביגדור ליברמן.

היועץ המשפטי לממשלה – עו"ד יהודה וינשטיין החליט כפי הנראה להעמיד את השר אביגדור ליברמן לדין רק על העבירה המשנית של הפרת אמונים.

ההחלטה שלא להגיש כתב אישום בתיק העיקרי, היא נכונה לגופה ומחוייבת המציאות, אך לא משום שאין בתיק החקירה ראיות מספיקות לכאורה לשם הרשעה, אלא אך ורק משום שההחלטה של היוהמ"ש הושהתה בידיו זמן כה רב, עד שהגשת כתב האישום באיחור כה רב תראה בהכרח כרדיפה פוליטית לשמה.  אמנם נכון שליברמן אינו אלפרד דרייפוס, אך עם זאת כנראה נכון לא פחות, שהיועץ המשפטי שלנו אינו אמיל זולא....

האחריות לשיהוי הבלתי נסבל הזה נופלת בשלמותה על היוהמ"ש, והציבור מבין שליברמן נחלץ בעור שיניו אך ורק בזכות מחדלו של היוהמ"ש ומבלי שהחשדות נגדו זכו להתברר לגופם. האמת, שאיש מלבד השר אביגדור ליברמן אינו יודע אותה לאשורה, נותרה לה מאחור מבויישת ומבוזה.

מן הראוי להזכיר כי עו"ד וינשטיין התמנה לתפקידו רק לפני כמעט שלוש שנים, בעוד שהחקירה הסתיימה למעשה לפחות שנתיים קודם לכן, כך שהסחבת בטיפול החלה עוד בתקופתו של קודמו – עו"ד מני מזוז. עם זאת, היוהמ"ש הנוכחי קיבל לידיו תיק בשל להגשת כתב אישום, כך שישיבתו באפס מעשה במשך שלוש שנים מהווה מחדל בלתי נסבל, שאולי אפילו מתאים להגדרה של הפרת אמונים....

לא מיותר לציין, כי כל יום שחולף ללא החלטה, מקטין את הסיכויים להשיג הרשעה, שכן הקשר של הפרקליטות עם עדי התביעה הולך ומתרופף, וגם ברור כי לחלוף הזמן לא תהיה השפעה חיובית על זכרונם של אותם עדים שיאותרו ויגיעו לבית המשפט על מנת להעיד.

על פני הדברים נראה שגם הגשת כתב אישום רק על עבירה של הפרת אמונים, היא בעייתית ביותר בנסיבות העניין.

ככל שהבנתי מן התקשורת, ההעמדה הצפויה לדין תהיה בגין התערבותו של ליברמן למען קידומו של שגריר אשר הדליף לו מידע על החקירה החשאית המתנהלת כנגדו.

על פי דיווחי התקשורת, השר ליברמן חשוד שהפעיל מאוחר יותר את השפעתו על חברי וועדת המכרזים, כדי שיתמכו בקידומו של השגריר המדליף. השפעה רעה שכזו (אם היתה), ברור שלא היתה מלווה במסמכים, אלא נעשתה בשיחות חשאיות מפיו של ליברמן או שליחיו, לאוזניהם הכרויות של חברי הוועדה, כולם או מקצתם.

עוד למדתי מן התקשורת (ודברים אלה נכתבים בהנחה שהתקשורת דייקה בדבריה), כי קידומו של השגריר נעשה בזמנו במכרז ועל ידי ועדת מכרזים - בהתאם לנהלים המחייבים בשרות המדינה.  השר ליברמן לא היה חבר בוועדה האמורה, ובראשה עמד סגנו מר דני איילון. 

אם מי מחברי הוועדה אמנם פעל בהתאם לבקשתו של השר ליברמן, הריהו שותף לעבירה, וככזה - לא רק שאין זה סביר לצפות שהוא יאשר את החשדות שמטילים גם בו דופי, אלא שהוא גם חוסה תחת כנפיה המגוננות של הזכות החוקית שלא להפליל את עצמו.

הסיכויים להשיג בנסיבות העניין הרשעה בעבירה של הפרת אמונים, הינם איפוא קלושים ביותר.  כאן המקום לשאול את השאלה המתבקשת – על מה ולמה ראה היועץ המשפטי להגיש כתב אישום כל כך מפוקפק במקביל להחלטתו למחול על עבירה שסיכויי ההרשעה בה הם לכאורה הרבה יותר גדולים?

אני תוהה באם החלטתו הצפוייה של היועמ"ש להגיש כתב אישום מצומצם על הפרת אמונים, אינה מושפעת גם מרצונו לרכך את השפעת החלטתו לסגור את התיק העיקרי, ולהציג את עצמו אגב כך בפני הציבור כלוחם ללא חת בשחיתות הציבורית. ואולי היא מושפעת גם מן השיקול, כי אם השר ליברמן יזוכה בסופו של דבר על ידי בית המשפט, אפשר יהיה "להפיל את התיק" על מערכת המשפט.

אינני מעז להרחיק לכת במחשבותיי ולהאשים את היוהמ"ש בעשיית עיסקה עם ראשי השלטון, לסיים כך באופן אלגנטי את הפרשה הכאובה הזו, אך לא אופתע אם הוא סבור שהגשת כתב אישום מצומצם תפטור אותו מהסקת מסקנות אישיות, כמתבקש מטיפולו הכושל בתיק.

נדמה לי שהתנהלותו של היוהמ"ש בפרשת ליברמן, כפי שהיא נראית כיום, אינה הדרך הנכונה לפתרון הבעייה, אלא היא הבעייה עצמה....