השבוע ביקשו בנותי חביתות. לקחתי ביצים, מזגתי שמן למחבת, הדלקתי אש, שברתי את הביצים לתוך המחבת וטיגנתי את החביתות - וכל אותה עת ניקרה בי אי נחת עמומה. ידעתי היטב מה המקור למצוקה הזו, שיורדת אל בני מעי ומכווצת את שרירי הבטן שלי עד פחד, אבל עד כה לא טרחתי לנסח את זה לעצמי במילים.

כשהייתי בן עשר, אמא שלי החלה לחיות עם מקרוביוט. המקרוביוטיקה מציעה תפיסת עולם שמקיפה את כל תחומי החיים ומתמקדת בתזונה. המטבח - כך אמר לי המקרוביוט במשך השנים בהן גדלתי בביתו - המטבח הוא המקדש שבו האוכל הופך לגופנו. לא אכלנו גבינות, חלב, בשר, עוף וביצים, מזון שלעתים הוא כינה "רעל" או "זבל". הוא השתמש בסטטיסטיקות מפחידות של מחלות כרוניות וממאירות כדי להוכיח שמצבה של האנושות חשוך תקווה, ושהמקרוביוטיקה היא התקווה היחידה מבחינה רוחנית וגופנית-תזונתית. הוא היה נלהב וכריזמטי. הוא גילה את האור. לא בדקתי אם משהו מכל זה נכון באופן מדעי. זה לא חשוב. חשובה העובדה שהפכתי לשבוי.

בבית הספר נחשבתי תמהוני. כשכולם הביאו כריכים עם ריבה, גבינה, חמאה ונקניק, הבאתי כדורי אורז וסומסום. הרגשתי נבחר, קדוש מעונה.

"מה זה?" שאלו הילדים.

"מקרוביוטי", עניתי בטון גאה, כאילו אני מחזיק בידי את המפתח לסוד הקיום. הרגשתי מיוחד ונעלה. לא איבדתי את הגאווה אפילו כשהדיאטה הזו הביאה אותי למצב של חולשה פיזית קיצונית.

אבל היה בכך יותר מגאווה. נזקקתי באופן נואש למשמעות, להיגיון, לחוקיות. הייתי חייב להבין מה קורה לי; מה טבעה של התורה שאופפת אותי. הייתי קורא טונות של ספרות בתחום, מנסה להבין את התורה הזו לפרטי-פרטיה, על כל דקויותיה. כל תופעה ניתחתי לאור היין והיאנג, הניגודים המאזנים. המקרוביוטיקה התיימרה לייצג סדר קוסמי עליון והסתדרה לי במוח באופן הגיוני ומושלם. מוחי היה מאורגן ונח בכורסה החמימה והמגוננת של הידיעה והבטחון שבמקרוביוטיקה.

***

בבלוג של שחר אילן סיפר שלמה ב. על ימיו כצעיר חרדי: "בפעם האחרונה שהייתי בהפגנות הייתי די צעיר (בן שש עשרה וחצי, שבע עשרה). אין לי ספק שהייתי רק בשר תותחים. יומיים קודם הגיעו קציני המבצעים ואירגנו אותנו שנבוא. הכיתה שלנו תהיה ברחוב הזה, בפינה הזו, וצריך לעשות בלגן. איזה נער יסרב? להפוך פחי אשפה, לקרקש במכסי סירים (שהיינו צריכים להביא מהבית) ולעמוד בערב ולצעוק? מי שהשתתף היה פטור מלהכין שיעורי בית. בהפגנה האחרונה שהייתי - זה היה נגד ניתוחי מתים - הרב הסביר לנו על כבוד המת והיסורים הנוראיים שנגרמים לנשמה כשזה קורה. הוא לא חסך תיאורים הגובלים בפורנוגרפיה, עד כמה זה מזעזע. מה שנחרט במוחי היה הקביעה החד משמעית שאפילו אין צורך לעשות ניתוחי מתים לגויים מפני שהגוף של היהודים עשוי בצורה שונה לגמרי."

שחר שאל: "איך הנערים החרדיים מסבירים לעצמם את זה שהם מציתים אש? הורסים רכוש? מקללים? זורקים אבנים? איך זה מתיישב עם החינוך שלהם? ומה אומרים לעצמם נערים חרדים שמיידים אבנים בשבת ומסכנים חיים ומחללים שבת? ואיך יהודי אחד קורא ליהודי אחר נאצי?"

ענה שלמה: "אני אומר את זה במבוכה אמיתית: כשזרקתי אבנים בשבת חשבנו על המסכנים שלא יודעים איזה עונש מחכה להם בגיהינום על חילול השבת. כששרפתי דגלים של ישראל ביום העצמאות חשבנו על זה שהמדינה הציונית מעכבת את המשיח. לחשוב על ציוד, נזק, רכוש או ונדליזם - אלו לא מושגים שהיו קיימים בלקסיקון שלנו מפני ש"להשם הארץ ומלואה" ואין לנו עניין בדברים פעוטים כמו הרס רכוש ציבורי. מצד שני, כל אחד מאלו שהיה נעצר היה נהפך ליקיר הכיתה או הישיבה, מוקף באהבה בבית הכנסת וקריאות "יישר כוח" מעוברים ושבים. למרות שהוא רק בילה כמה שעות במגרש הרוסים כבר עמדנו שם, מתגודדים ואוחזים בספרי תהילים, כאילו הוא היה בחדר חקירות של הגסטאפו. בתוך כל המהומה. אתה לא חושב על השוטר כאדם או כיהודי. הוא מייצג את כל הרוע והחמס שאתה לומד להרגיש. מטפחים בנו את תחושת הקרבן, היהודי המוכה מול הקלגסים. אנחנו דוד, אתם גוליית. אני לא חושב שממש איכפת להם התדמית, בוודאי לא של נפש עדינה ופציפיסטית. יש להם אג'נדה: לשמור על אורח החיים שלהם, לשמור על הלכידות החברתית, למנוע מאנשים לראות את השונה באור ליברלי או הומני - מי שלא איתנו, בהכרח נגדנו!"

"יש פה ענין של מרות אבסולוטית. מי שיוצא החוצה ומגלה שלחילונים אין קרניים או זנב של שטן ושאר דימויים דמוניים, לומד למעשה שהאכילו אותו "לוקשים" לגבי העולם החילוני והממסד - ומאבד את הצייתנות העיוורת שלו. אין פה ענין של אמונה עלובה. הם בכנות חושבים במושגים של "תינוק שנשבה" ואם יש ילד שמושיט את היד לשקע החשמל, חובה עליהם למנוע מהיד מלהגיע לשקע. אנחנו הילדים, כמובן, ושקע החשמל הוא עולם החטא."

"יחד עם כל זאת, קיימת בחברה הדתית קנאה אדירה בהישגים שהציונים החילוניים הגיעו אליהם, גם כחברה וגם כיחידים. הם הרי יודעים שאם הם זקוקים לחשמלאי, למתקן תריסים, או אפילו מפעיל ציוד רנטגן בקופת חולים, כל האנשים הללו באים מלב החברה החילונית. אף אחד מהם לא הדיוט עד כדי כך שיחשוב שההישגים שלהם עולים על ההישגים של החילונים. במיוחד בתחום החומר."

"וקיימת גם קנאה ברמה האישית: אחיותי - נשים שהיו פעם יפות לפני שכלאו את ראשן בשביס וגילחו את שערן - חרדון נראה יותר סקסי מהן. אבל המבטים העורגים שלהן באשתי מסגירים את מה שהם מדמיינים שאנחנו עושים (שום דבר שכל זוג נורמלי לא עושה). כי היא ג'ינג'ית בלי פאה עבורן. בשבילי היא אישה רגילה."

הקשה שחר: "מה כל זה משנה אם אתה רב שמאמין בצדקת הדרך ואם אתה חושב שגם הציבור שלך מאמין בה? העניין הוא שההשקפה החרדית לגמרי לא רלבנטית לעולם המודרני ולחברה המודרנית ואינה מסוגלת להתמודד איתם. והדרך היחידה למנוע מהציבור החרדי לגלות זאת היא למנוע ממנו לגלות איך העולם עובד באמת."

ענה שלמה: "אין להם אלטרנטיבות אחרות והם עסוקים בשכנוע עצמי, שהתפילות שלהם זה מה שמנצח במלחמות, פרקי התהילים מנטרלים פצצות ומטענים חשודים, וזה בתורו פרי של אורח חיים חסר יוזמה ואפאתי כלפי המציאות. מבחינתם, הכל בידי שמיים. אם אנחנו פה - זה רצון האל. אם אנחנו בפתח הכבשנים באושוויץ - זה רצון האל. המוטו העיקרי הוא שהקיום פה הוא זמני, תחנת מעבר לעולם הבא, ומזה נגזרת כל תפיסת המציאות. זיהום אוויר? למי איכפת, לא נהיה פה בקרוב כי המשיח יבוא. כל סקאלת הערכים יושבת על מימד אחר ומבחינתם, שרדנו את פרעה, נשרוד גם את הממשלה הציונית."

***

בשנים האחרונות הבנתי עד כמה הייתי שפוט; כמה הזיקה לי הדיאטה הזו, מנטלית ופיזית. מזה שנים אני חי הרחק מהמקרוביוטיקה, נביאיה, מזונותיה וספריה. ועדיין נלפתים בקרבי בני מעי כשאני מכין חביתה לבנותי.