0
למזלי אני עובד כל יום עם מישהו אחר, מגוון רחב של אנשים. בחורים צעירים, גברים בגילאים שונים ולעיתים רחוקות גם נשים. אחיות, רופאים ,מהנדסים, עובדי כפיים, רבנים, שרים ועוד ועוד. כולם נוטשים את עולמם ונכנסים לעולמי הקטן, רכב ממוגן ירי . קופסא קטנה ללא חלונות פתוחים, אין לאן להימלט. אנשים פותחים את ליבם, מחשבות, ספקות, חלומות ולבטים. אני לא יודע מדוע הדברים קורים, הפסקתי להלחם ואני מאזין. אולי בגלל ששערי כבר לבן, הם חושבים שיש לי את התשובות. הם לא יודעים כמה הם טועים, יש לי יותר שאלות מתשובות. אם אני מסנן את כל התפאורה מסביב, מה שתמיד נותר זאת אהבה. ספקות בזוגיות, איזון בין קרירה לחיי משפחה, בריחה אין סופית מהמציאות. אנשים מטילים את עצמם לסחרחורת של רגשות, הולכים לאיבוד בדרך. קל יותר לרוץ קדימה ולהסתער על יעד מבוצר, מאשר לעצור ולחשוב. אני נותן להם לפרוק את ליבם ומסכם את השיחה במילים קבועות. תעצור ותביט סביבך, מה יש לך בעולמך, תבוא לביתך ותחבק את אהובתך. אמור לה, או לו, את כל חיי, אני אוהב אותך וחושק בך, את כל חיי. רק טוב יבוא על עולמך, אל תיכנע לעולם לשגרה, תזין את הלהבות. אולי אני הופך לגורו מזדקן, אבל אני בתוכי עוד ילד תמים. מאמין באהבה ותשוקה, משליך מעלי את הבלי העולם. חי בשלווה בעולמי הקטן. אלון.
|