איוואן בונין/ נשימה קלילה. תירגם אלכס מהכרמל
בבית הקברות, מעל לערימת עפר טרייה, ניצב צלב חדש, חזק, כבד וחלק מעץ אלון. אפריל, הימים אפורים. מצבות בית הקברות המחוזי רחב הידיים עוד נראות למרחוק מבעד לעצים העירומים, והרוח מכרכשת ומכרכשת בזר החרסינה למרגלות הצלב. באותו הצלב משובץ מדליון חרסינה די גדול ומובלט, ובמדליון – דיוקנה המצולם של גימנזיסטית עם עיניים שמחות ובעלות חיות יוצאת דופן. זוהי אוליה מֶשֶרְסְקֳאיה.
כילדה היא לא התבלטה במאום בקהל השמלות החומות בגימנזיה: מה היה אפשר להגיד עליה, חוץ מכך, שהייתה מאותן הנערות החמודות, העשירות והמאושרות, שהיא מוכשרת אך שובבה ומזלזלת מאוד בהנחיותיה של מחנכת הכיתה? לאחר מכן היא החלה לפרוח, להתפתח מהר מאוד. בגיל ארבע עשרה יחד עם מותניים דקות ורגליים חטובות, כבר החלו להצטייר שדיה וכל אותם החמוקים , אשר קיסמם עדיין לא היטיבה לתאר השפה האנושית. בגיל חמש עשרה כבר נודעה כיפהפייה. כמה השקיעו חברותיה בתסרוקותיהן, כמה נקיות ורחוצות היו, כמה הקפידו על תנועות מדודות! והיא לא חששה מכלום – לא מכתמים של דיו על ידיה, לא מפנים סמוקות, לא משערות פרועות ולא מברך שהתגלתה מבעד לשמלה בעת הריצה. בלי כל טירחה ומאמץ הגיע אליה, מה שהבדיל אותה בשנתיים האחרונות מכל הגימנזיה - האלגנטיות, ההידור, הזריזות, הברק הבהיר בעיניים... אף אחת לא רקדה בנשפים כמו אוליה משרסקאיה, אף אחת לא החליקה כך על המחליקיים, אחר אף אחת לא חיזרו כל כך הרבה בנשפים, ומסיבה מסויימת אף אחת לא הייתה אהובה כמוה על התלמידים מהכיתות הנמוכות. מבלי משים היא הפכה לעלמה ומבלי משים התקבעה תהילתה בגימנזיה, וכבר החלו להתהלך שמועות כי היא לא יציבה, לא יכולה לחיות ללא מעריצים, שהגימנזיסט שינשין מאוהב בה עד טירוף, שהיא אוהבת אותו גם, אך יחסה אליו משתנה בכזו תדירות, עד כי הוא ניסה להתאבד.
בחורפה האחרון אוליה משרסקאיה ממש יצאה מדעתה מרוב שמחה, כמו שאמרו בגימנזיה. החורף היה שלגי, שמשי, כפורי, השמש שקעה מוקדם מאחורי עץ האשוח הגבוה בגן הגימנזיה, והבטיחה מתוך קרניה המרהיבות שגם מחר היא תופיע יד ביד עם הכפור אל הטיילת ברחוב סובורנאיה, אל משטח ההחלקה בפארק העירוני, אל הערב הוורוד, אל המוזיקה ואל הקהל המחליק לכל עבר שבו אוליה משרסקאיה נדמתה כחסרת הדאגות ביותר, המאושרת ביותר. ופעם אחת, בהפסקה הגדולה, כאשר היא דהרה כרוח באולם ההתעמלות מפני רודפותיה המצווחות מאושר מכיתה א', היא נקראה לפתע אל המנהלת. היא נעצרה בבת אחת, נשמה עמוקות, סידרה את שיערה בתנועה נשית וכבר מורגלת, סידרה את קצוות סינרה, וכשעיניה בורקות, רצה למעלה. המנהלת, בעלת המראה הצעיר מכפי גילה אך שיבת שיער, ישבה ברוגע וסרגה מאחורי שולחן הכתיבה, מתחת לתמונה של הצאר. - שלום, מדמואזל משרסקאיה – אמרה בצרפתית, כשהיא לא מרימה מבטה מהסריגה. - לצערי זו לא הפעם הראשונה בה אני נאלצת לזמן אותך לכאן, כדי לשוחח איתך בעניין התנהגותך. אני מקשיבה מאדאם – ענתה משרסקאיה, כשהיא ניגשת לשולחן ומביטה במנהלת בחיות בהירה, אך מבלי כל הבעה על פניה, והתיישבה בקלילות ובהידור שרק היא הייתה מסוגלת להם. את לא תקשיבי לי כמו שצריך, לצערי כבר נוכחתי בכך. - אמרה המנהלת והרימה את עיניה בעודה מושכת חוט מהפקעת על הרצפה מצופת הלאק, אליה הביטה משרסקאיה בסקרנות – אני לא אחזור על עצמי ולא אדבר בצורה מעורפלת – אמרה. משרסקאיה אהבה מאוד את המשרד הגדול והנקי בצורה יוצאת דופן, שנשם בימי הכפור את חום התנור ההולנדי ואת רעננות החבצלות על שולחן הכתיבה. היא הביטה בתמונת הצאר הצעיר שצוייר במלוא קומתו במרכז אולם מבהיק, בשביל הישר בשערותיה המתולתלות בקפידה של המנהלת, ושתקה בציפייה. את כבר לא ילדה – אמרה המנהלת ברוב משמעות כשהיא מתחילה להתרגז בסתר. כן, מאדאם – אמרה משרסקאיה בפשטות, כמעט בעליזות. אבל גם לא אשה – אמרה המנהלת בעוד יותר רוב משמעות ופניה החלקות החלו להעלות סומק קל – קודם כל – מה זו התסרוקת הזו? זו תסרוקת של נשים! אני לא אשמה מאדאם שיש לי שיערות טובות – ענתה משרסקאיה ונגעה קלילות בראשה המסורק יפה. אח, את לא אשמה! - אמרה המנהלת – את לא אשמה בתסרוקת, לא אשמה במסרקות היקרות, לא אשמה בכך שאת מרוששת את הורייך עם נעליים של עשרים רובל! אני חוזרת ואומרת לך, את מתעלמת לגמרי מהעובדה שאת עדיין רק גימנזיסטית... וכאן משרסקאיה, מבלי לאבד את הרוגע והפשטות לפתע קטעה אותה: סליחה, מאדאם, את טועה: אני אשה. ואת יודעת מי אשם בזה? ידידו ושכנו של אבי, אחיך אלכסיי מיכאלוביץ' מאליוטין. זה קרה בקיץ שעבר בכפר...
וחודש אחרי השיחה הזו קצין קוזאקים מכוער ומפשוטי העם, שלא היה לו כל דבר משותף עם החוג החברתי אליו השתייכה אוליה משרסקאיה, ירה בה ברציף, בתוך קהל רב שרק הגיע עם הרכבת. וההודאה הלא תיאומן שהיממה את המנהלת התגלתה כנכונה: הקצין הצהיר בפני החוקר שמשרסקאיה פיתתה אותו, הייתה קרובה אליו, נשבעה להפוך לאשתו, ובתחנת הרכבת, ביום הרצח, כשהיא ליוותה אותו לרכבת לנובוצ'רקאסק, אמרה לו לפתע כי מעולם לא אהבה אותו, שכל הדיבורים על החתונה הם רק לעג עליו, ונתנה לו לקרוא את העמוד ביומנה בו נכתב על מאליוטין. ריפרפתי על השורות האלה ומיד יריתי בה, על הרציף עליו היא טיילה כשהיא מחכה שאסיים לקרוא – אמר הקצין – היומן הזה, הנה הוא, ראו מה נכתב בו בעשירי ביוני שנה שעברה. ביומן נכתבו הדברים הבאים: «עכשיו אחרי אחת בלילה. נרדמתי חזק אך התעוררתי מיד... אתמול הפכתי לאשה! אבא, אמא וטוליה, כולם נסעו לעיר ואני נשארתי לבד. הייתי כל כך מאושרת מכך שנשארתי לבד! בבוקר טיילתי בגן, בשדה, הייתי ביער, נדמה היה לי כי אני לבד בכל העולם, וחשבתי שכל כך טוב לי כפי שלא היה מעולם. גם אכלתי צהריים לבד, ואחרי זה ניגנתי שעה שלמה, לקול המנגינה הייתה לי הרגשה, שאני אחיה לנצח ואהיה מאושרת יותר מכל אחד בעולם. אחר כך נרדמתי בחדר העבודה של אבא, ובארבע אחר הצהריים קטיה העירה אותי ואמרה שאלכסנדר מיכאילוביץ' הגיע. שמחתי מאוד לקראתו, היה לי מאוד נעים לארחו ולהיות בחברתו. הוא הגיע על צמד סוסיו היפים מגזע ויאטקה, והם עמדו כל הזמן ליד פתח החצר, הוא נשאר מכיוון שהחל גשם והוא רצה שהוא ייפסק לקראת הערב. הוא הצטער שלא פגש את אבא, היה עירני מאוד וחיזר אחרי, הרבה להתבדח כי הוא התאהב בי ממזמן. כאשר טיילנו לפני שעת התה בגן היה שוב מזג האוויר נפלא, השמש הבהיקה בכל הגן הרטוב, למרות שהתקרר ממש, והוא הוביל אותי ואמר שאנחנו פאוסט ומרגריטה. הוא בן חמישים ושש, אך עוד נאה מאוד ותמיד לבוש בטוב טעם – לא אהבתי רק שהגיע במעיל גשם – מדיף ניחוח בושם אנגלי והעיניים צעירות ממש, שחורות, והזקן הכסוף לגמרי מחולק בעידון לשני חלקים ארוכים. בשעת התה ישבנו במרפסת המזוגגת, עשיתי עצמי כמרגישה לא טוב ונשכבתי על הספה, והוא עישן, אחר כך התיישב לידי, שוב החל להגיד לי דברים נעימים, להביט בי ולנשק את ידי. הנחתי על פני מטפחת משי והוא נישק אותי מבעדה כמה פעמים על שפתיי... אני לא מבינה איך זה יכול היה לקרות, יצאתי מדעתי, אף פעם לא חשבתי שאני כזו! עתה יש לי רק מוצא אחד... אני מרגישה כל כך הרבה גועל ממנו, שלא אוכל להמשיך לחיות!»
ימי אפריל אלו הפכו את העיר לנקייה, יבשה, מרצפותיה התבהרו וניתן ללכת עליהן בקלילות ובנעימות. כל יום ראשון לאחר תפילת הצהריים, עוברת ברחוב סובורנאיה, המוליך ליציאה מעיר, אשה נמוכת קומה בלבוש אבלות, בכפפות עור שחורות ועם מטריית עץ שחורה. היא עוברת את הכיכר המטונפת, היכן שיש המון נפחיות מפויחות ומגיע אוויר רענן מהשדות, בהמשך, בין מנזר הגברים לבית הסוהר, מלבין הרקיע המעונן ומאפיר השדה האביבי, ואחר כך, כאשר תלך בינות לשלוליות אל מתחת לחומת המנזר ותפנה שמאלה, תראה כמו מעין פארק רחב ידיים, המעוטף בחומה לבנה, שמעל שעריו כתוב "מנוחת האם הקדושה". האשה הקטנה מצטלבת והולכת כרגיל בשדרה הראשית. לאחר שהיא מגיעה אל צלב האלון, היא יושבת ברוח ובקור האביבי שעה, שעתיים, עד אשר יקפאו רגליה הנעולות בנעליים קלות וידיה העטויות בכפפות עור צרות. בעודה שומעת את ציפורי האביב השרות במתיקות גם בקור, ואת הרוח המנגנת על זר החרסינה, היא חושבת לעיתים שהייתה נותנת חצי מחייה, רק כדי שלא יהיה לפניה הזר המת. הזר הזה, תלולית העפר, צלב האלון! האם ייתכן כי מתחתיהם מונחת זו שעיניה בוהקות בצורה כה אלמותית מתוך מדליון החרסינה המובלט על הצלב, ואיך אפשר לשלב עם המבט הטהור את הדבר הנורא ששזור עתה עם שמה של אוליה משרסקאיה? - אך במעמקי נשמתה האשה הקטנה מאושרת, כמו כל האנשים הנאמנים לחלום לוהב. אשה זו – מחנכת הכיתה של אוליה משרסקאיה, עלמה לא צעירה, שממזמן חיה במין עולם משלה המחליף את החיים האמיתיים. בראשונה עולמה היה אחיה, רס"ר עני שלא הצטיין בכלום – היא איחדה את כל נשמתה איתו, עם עתידו, אשר משום מה נחזה לה כמבריק. כאשר הוא נהרג במוקדן היא שכנעה עצמה כי היא פועלת למען אידיאל. מותה של אוליה משרסקאיה שבה אותה בחלום חדש. עתה אוליה משרסקאיה היא נשוא כל מחשבותיה ורגשותיה. היא פוקדת את קברה כל חג, מביטה שעות בצלב האלון, נזכרת בפניה החיוורות של אוליה משרסקאיה בארון הקבורה, בינות לפרחים – ובמה שפעם אחת שמעה בהחבא: פעם אחת, בהפסקה הגדולה, כשהיא מטיילת בגן של הגימנזיה, אוליה משרסקאיה דיברה במהירות עם חברתה האהובה סובוטינה המלאה והגבוהה: באחד מספריו של אבא – יש לו המון ספרים ישנים ומצחיקים – קראתי איזה יופי צריך להיות לאשה... שם, את מבינה, כתוב כל כך הרבה שאי אפשר לזכור הכל: נו, כמובן עיניים שחורות הרותחות כמו זפת – ממש כך כתוב: רותחות כזפת! - ריסים שחורים כלילה, סומק עדין, גזרה דקה, ידיים ארוכות מהרגיל – את מבינה, ידיים ארוכות מהרגיל! כף רגל קטנה, שדיים גדולים במידה, ירכיים מעוגלות בצורה נכונה, ברכיים בצבע הצדפה, כתפיים משופעות, - למדתי המון כמעט בעל פה, הרי זה כל כך נכון! - ואת יודעת מה הכי חשוב? - נשימה קלילה! והרי יש לי את זה – שמעי איך אני נושמת- נכון שיש לי את זה? ועתה הנשימה הקלילה הזו שוב התפוגגה בעולם, בשמיים המעוננים האלה, וברוח האביבית הקרה הזו. |