אני כותב מתוך השאול, מתוך בדידות שגזרתי על עצמי.

יום שישי, הטלפון דומם. האורות הירוקים בחלון הצ'אט בפייסבוק נראים לי מעומעמים, רחוקים שנות אור ממני.

אין קול ואין עונה.

הגשם שוטף את הרחובות, אני לבד, הכי לבד בעולם.

 השאלות נשאלות ללא היסוס, ותשובות, אין.

אני רגוע היום, מהורהר אבל בהחלט שלא מעורער.

מוזיקה מחבקת מתנגנת לה ברקע, מסתירה מאחוריה את הבדידות, היא פה איתי.

אני מצוי בימים קשים, ימים לא פשוטים בהם אני עומד למשפט מול השופט הנורא מכול, חסר הרחמים, אני עצמי.

אני בן 29 כבר, גיל שלושים מתקרב בצעדי ענק, אני לא רואה את עצמי זז ממיטת החולי הזו.

לעולם לא חשבתי שאהיה במצב כזה על כל גווניו הרבים.

החל מבידוד מוחלט מצד הסביבה וכלה בתפיסתי שלי את עצמי בתוך כל החלל הזה.

הכל נגזרת של הדיכאון, אותו דיכאון שברובו סמוי נותן את אותותיו ורוצה יחס, אני לא נכנע לו. אני בהחלט נותן לו שעה שעתיים ביום של יחס אוהב ומקבל.

המאפרות מתמלאות בקצב מסחרר, מלאות בג'ויינטים וחצאי סיגריות.

מלאות בסיפור חיים. הבית לא נקי, פח הזבל כבר התמלא מזמן, הרצפה מלאה בקופסאות סיגריות ריקות, כבר הפסקתי לספור. אני מנוטרל לחלוטין, אזוק בידיי וברגליי, לא מסוגל לנוע, לא מסוגל לחשוב על פתרון.

כל פעולה פשוטה הופכת בלתי אפשרית. הכל נדחה לאחרי הסיגריה, ומיד אחרי הסיגריה מגיעה עוד אחת.

הרחקתי מעצמי את כולם, החברים נטשו האחד אחרי השני. בשבוע שעבר הגיע תורה של החברה להשכיל לעשות. לעזוב את הספינה הטובעת ברגע האחרון.

אני בהחלט ער למצב, ער רק כשאני מסטול, מצליח לרדת לעומק הבעיה ולקבלה כמות שהיא, עם כל ההסברים והנימוקים. ביומיום אני סתם מכונה של חיוכים.

גדלתי במשפחה של תשושי נפש מינקות, החל בדודים, ממשיך לבני דודים ונגמר באחי היקר שסובל מסכיזופרניה.

מגיל קטן אני זוכר את עצמי מגלה חמלה והבנה כלפי אותם האנשים בניגוד גמור לדעה הרווחת במשפחה שאת האנשים האלו יש להוקיע. הייתי נכנס לחדריהם ומזדעזע נוכח המראות והריחות. אי אפשר היה להתעלם מההזנחה ומריח הניקוטין החזק שהיה נודף מכל פינה. תמיד הייתי סמל לשפיות עבורם, נורמליזציה מסויימת. אני אשקר אם אגיד שפחדתי להגיע למצבם. לעולם לא חשבתי, תמיד הייתי אופטימיסט מושבע, האמת שעדיין. בסקירה זריזה מלווה בהסנפה של ריחות הדירה שלי, אין מקום לספק, אני זה הם. אני תשוש נפש.

האם זו דרכו של היקום המטופש הזה לנקום בי, אין לדעת.

         חברים? יציאות? הכל נשמע לי כאגדה אורבנית רחוקה.

מגרד לי כל הגוף, אני מרגיש כמו כלב מלא בקרציות.

עוד סיגריה, בא לי להקיא כבר. לא אכלתי היום, אני לא רעב. אני מנסה לשבור את שיא העולם בצריכת קופאין, הקולה מימיני וכוס הקפה לשמאלי.

תחנות חיי, אני רוצה לעבור בכן, בכולכן. לבחון אתכן האחת אחרי השניה ולבדוק מה כל אחת מכן השאירה לי במתנה. איזה זיכרון חי ובועט, כואב כדקירת סכין. מפלח את הגוף ולא משאיר שום סיכוי. איפה בדיוק נפלתי אני שואל.

אף פעם אני לא מצליח, תמיד כשאני מנסה אני נבלע, נבלע לתוך כאוס אחד גדול, אני לא יודע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. הכל מתמקסס לו יחדיו לכדי ערימת עיתונים מגולגלת. מלל משורבט.

אני עוד אעשה סדר בדברים, אין לי ספק בכלל. אני לא אסבול מציאות כזו למשך זמן רב. אני אנצח.

אני יותר מדי מודע כבר מכדי לחזור אחורה, אני יודע שבעולם מתוקן אני חי במציאות מעוותת, אני לא שייך לפה.

הייתי ועודני אופטימיסט מושבע, שום דבר שבעולם לא ישבור אותי, אני אמצא את הדרך.