06 בינואר 2008 חזרתי לעיר הלבנה

TheMarker Cafeתמר בבוייזיהסיפור שלי עם בוייזי06 בינואר 2008 חזרתי לעיר הלבנה

הסיפור שלי עם בוייזי

חויות שבועיות של הרילוקיישן שלי לבוייזי ארה\"ב

06 בינואר 2008 חזרתי לעיר הלבנה

‎0

0 תגובות יום שני, 7/1/08, 02:14

שלום שוב מבוייזי

שבועיים שלא שלחתי מייל. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.אני אנסה לסכם את מאורעות הביקור בארץ. נראה איך זה יסתדר.

הטיסה לארץ. מסתבר שבוייזי הרבה יותר רחוקה ממה שזכרתי. לנסוע מכאן לארץ זה פשוט סיוט אחד ארוך. נשבעתי שבפעם הבאה אני לוקחת כדור שינה, אבל שכחתי לקחת כאלה איתי, אז כנראה שבפעם אחרי הפעם הבאה...

החזרתי את הפורד השחורה שלי (אלק דרק בלו) חזרה, ועשיתי CHECK IN ושלחתי שתי מזוודות. באופן מפתיע, חברת התעופה בחרה אותי לבידוק נוסף.

זה כבר די מצחיק אותי. אני לא מתרגשת. אחרי הכל אנחנו עם נבחר. זאת שלידי ממש נעלבה מכל הקונספט. היה אפשר לראות על הפנים שלה את עוגמת הנפש המתפרצת. במובנים ישראליים כבר היו שם צעקות אבל האמריקאים שומרים על איפוק מתבקש.אני לא זוכרת את הטיסה לשיקאגו. כנראה שישנתי רוב הזמן. הנוף לשם היה מאוד מאוד מושלג... בשיקאגו היתה לי המתנה של 3 שעות וכבר היה צהריים אז יכולתי לשבת בבר ולשתות בירה.בגלל החגים היו המון אנשי צבא בשדה, ובאופן מפתיע ישב לידי בבר ילד מהNAVY. הם כולם לבשו את המדים הייצוגיים שלהם של החגים ונראו כמו פופאיי (כן עם הריבוע על החולצה מאחורה וכובע קטן לבן של מלחים). רובם לבשו שחור וחלק לבשו לבן.הייתי חייבת להבין את ההבדלים אז ישבתי ותיחקרתי את הילד. מסתבר שהמדים הלבנים הם לקיץ, והכחולים שהם בעצם בצבע שחור הם לחורף. אז אלה עם המדים הלבנים משרתים באיזורים שבהם חם, וכנראה שמותר להם להסתובב ככה גם איפה שקופאים מקור...חוץ מזה מסתבר שלמדים אין כיסים (גאון מי שעשה אותם) ולמכנסיים יש 13 כפתורים. תרגעו, זה לא שבאמת ספרתי, אבל במסגרת שיחה על המדים זה עלה. תחשבו כמה זמן לוקח ללכת לשירותים כשצריך לסגור ולפתוח 13 כפתורים. הכל כדי שהמדים יראו כמו פעם...לסיכום בזמן שאני בקושי שתיתי את הבירה שלי, החייל בן ה 21 הוריד 5 בירות ושני רום עם קולה. והוא רק התחיל לשתות לפני יומיים. הברמן ביקש ממנו תעודת זהות. ואז הוא אמר 86, אז מותר לך. פתאום קלטתי שאני כבר לא בת 20...את הטיסה לפרנפורט הספקתי לשכוח. אני רק זוכרת שהתחילה לי הבחילה. פרקפורט היתה לא מעניינת. גל של עיברית ואנשים מעצבנים שמדברים עיברית הציף אותי. הבדיקה הבטחונית היתה ממש משמחת. אני לא יודעת איזה מחלות עוברות שם בדיוק כשהבודקת הבטחונית דוחפת את הידיים שלה לכל מיני מקומות ואחר כך עם אותם כפפות עוברת לבן אדם הבא... אחר כך חיכיתי בשער של הטיסה לארץ, בלי מים או שרותים במשך שעה, ואז עוד שעה עיכוב על המטוס...עכשיו כבר הייתי ממש עם בחילה. ואז הם חיממו את הCHICKEN OR BEEF. סליחה? איפה הדלת החוצה? אני חייבת קצת אויר נקי...בכל מקרה אחרי 25 שעות מאז הטיסה הראשונה הגעתי לארץ. כיף לבוא הביתה.אמא הכינה לי שניצלים לארוחת ערב. תענוג. כל יום התמוטטתי בערך ב 10 אחרי שהפסקתי להיות בפוקוס באיזור שמונה וחצי, שום ברים שום פאבים. המשכתי ככה עד יום רביעי בלילה שנהייתי חולה מאוד. ביום שישי החלטתי שהבראתי. והתחלתי לחזור לשגרה.אני מצטערת שלא הספקתי לראות את כולם. אני מבטיחה שבפעם הבאה...השבוע עבודה היה נחמד אם כי עמוס. היתה רשימה ארוכה של דברים שצריך להספיק. היה נחמד לראות את החברה והיה נחמד לפגוש אנשים חדשים. ידעתי מראש שאני לא אספיק הכל, אבל זה קצת מאכזב שלא הספקתי כל מיני דברי םחשובים. אפילו את ההתקנה של הבבילון של אינדיגו שאני לא מצליחה לעשות מכאן לא עשיתי. אוף...הטיסה חזרה היתה גם די סיוט. היה משהו מוזר באנשים על המטוס. היו להרבה מהם אריזות כתומות והם כולם הכירו אחד את השני. שאלתי את הבחורציק לידי איך זה שרק אני לא מכירה אף אחד, אם פיספסתי את הארוע גיבוש של הטיסה הזאת... הוא אמר שיש הרבה אנשים שחוזרים לנמיביה או איזה מדינה אחרת באפריקה... כנראה שהישראלים שואבים נפט שם או משהו לא שאלתי יותר מזה... נרדמתי עוד כשהיינו על הקרקע. התעוררתי לשניה בהמראה, ראיתי ששש בבוקר ולא ידעתי אם היה עיכוב או לא. הנחתי שזה לא סימן טוב. כשנחתנו בפרקפורט שמו את אלה שיש להם קונקשיין של שעה או פחות על אוטובוס מהיר לטיסה הבאה... ירדנו במדרגות לאוטובוס שחיכה לנו במיוחד ליד הגלגלים של המטוס. אני לא בטוחה שזה מקצר משהו אבל בסדר. כשהגעו לצד השני היה תור לבידוק. שוב להוריד נעליים. היתה שם דרמה עם איזה מישהו אבל הייתי כל כך עייפה שכל מה שעניין אותי זה לקבל את הדברים שלי וללכת.כשהגעתי לשער שלי מצאתי שם את אורי גלס (מהעבודה שגר בוונקובר) על כל משפחתו. הוא עידכן אותי שהם היו בסטנד ביי על הטיסה הזו, אחרי שהם פיספסו את זאת שהיתה להם יום קודם, ושהילדים הולכים לצרוח לי בכל העשר וחצי השעות הבאות. אכן תענוג. הם ישבו 4 שורות מאחורי... למזלי הם קנו למאיה DVD אז רק איתן עשה רעשים של אני רוצה לרדת מהטיסה. כל פעם שהתעוררתי אורי טייל איתו במקום אחר על המטוס. נדמה שהקילומטרז שלהם היה די גבוה. אני ישבתי ליד מישהו מחייל האויר האמריקאי. הוא מוצב בגרמניה ובשל היותו מכונאי מטוסים הוא לרוב לא טס בטיסות אזרחיות. כשהגיע האוכל שנינו ביקשנו בלי מנה חמה, רק את המגש. הוא עידכן אותי שבטיסות רגילות יש להם שף על המטוס שמכין במקום מה שמזמינים, שיש להם מקום לרגליים, ושהמושב ממש מתוחכם. יש להם אינטרנט חופשי ומוסיקה מהלווין. בקיצור הטיסה לא עברה לו ממש בקלות. כשחילקו את הטפסים של קוסטומס ואימיגרשיין הוא כמעט בכה, גם כי הוא לא רגיל לשטויות האלה, וגם כי עוד היו 7 שעות לטיסה... כשהוא התחיל להגיד על התור שיהיה אני ממש התעצבנתי.התור בביקורת דרכונים היה נורא. זו תקופה שהמון סטודנטים חוזרים לארהב, וטיסה מפרקפורט מביאה עימה ים של סטודנטים שהאמריקאים לא ממש מרוצים מהם. אז הם שעה מתחקרים אותם בתור הרגיל ואז מלווים אותם לחדר השני, כמובן שזה גורם לתהליך להיות כה ארוך שעד שאתה יוצא משם, כבר כל המזוודות נעלמו. שאלתי את האיש הנחמד שהיה עסוק בלהעיף מזוודות על הרצפה, והוא אמר שלא יהיו עוד. אז הלכתי למקום של ה LOST LUGGAGE. הם עידכנו אותי שאין שום בעיה שהמזוודה שלי פשוט נשארה בפרקפורט והיא תגיע על הטיסה למחרת, והם ישלחו לי אותה. אמרתי להם שאני גרה בבוייזי. אז היא שאלה אותי אם זה במדינת וושינגטון. כמה מטומטמת את יכולה להיות? זאת עיר בירה של המדינה השכנה... כאילו. עכשיו זה מסתבך, כי ללופטנזה אין הסכם עם אלסקה אייר. אז הם שולחים את המזוודה עם FEDEX והם לא עובדים בימי ראשון. אז הם ישלחו את זה ביום שני. אחלה. ממש יופי. טוב שלא בשבוע הבא...שוב אוטובוס, שוב נסיעה לצד השני של הטרמינל... עוד עמידה בתור. עוד בידוק בטחוני. הפעם לא דרך הPUFFER... הטיסה נראתה כמו נצח. כבר ממש לא הייתי במצב של ישיבה על מטוס. סיוט מתמשך. טיסה בגובה נמוך, אין כזה דבר לעמוד להסתובב, ישב לידי אמריקאי ענק ובקושי היה לי מקום. נחתנו בזמן. לא הייתי צריכה לקחת מזוודות. האיש הנחמד בהשכרת רכב נתן לי סובארו פורסטר בצבע כסף עם גגון, כך שאני ממש מוכנה לחופשת הסקי שלי. הגעתי הביתה. הלכתי לישון בשש. כשקמתי הכל היה לבן בחוץ. איזה כיף.זהו לסיכום הביקור, נולדה לי אחיינית חדשה בקריסמס. קוראים לה EMMA. והיא מקסימה. אני אשלח תמונה ברגע שההורים המאושרים ישלחו לי (רמז).היה מעולה לראות אותכם!נשיקותתמר תמונות:סופה מתקרבת לתל אביב. עשר דקות אחר כך ירד מבול מטורף.יפו- קייקים ביםזריחה בתל אביב

דרג את התוכן: