כותרת הפוסט היא מחווה לספר שסיפק לי שעות של הנאה בילדותי - מכפראש עד רגלאצבע (ולאחיו משוורצאבק עד צבתנק)

כבר כמה שבועות שאני מסתובב ומבטיח בכל מיני פינות סדרת פוסטים על כל נושא הזנב הארוך. רק שסדרה כזו דורשת השקעה רצינית, יותר ממה שאני מוכן להשקיע כרגע. אם אפשר בכל זאת לשחרר כאן קצת קיטור ממכונת האספרסו בנושא גם זה משהו.

הקפה הזה, יש לו זנב ארוך?

עקרונית אני מאמין שהתשובה אמורה להיות כן, מעשית היא לחלוטין לא, מכמה סיבות.

על רגל אחת מודל הזנב הארוך הוא פשוט מאוד, הוא טוען שהטכנולוגיות החדשות מאפשרות לכל אחד למצוא את מה שהוא רוצה, ולכן, לראשונה בהיסטוריה, אנשים חופשיים לצרוך מה שהם באמת רוצים, ולאו דווקא מה שמשווקים להם. מסתבר שהמציאות הזו חושפת תופעה מרתקת - הטעם שלנו הוא הרבה פחות מוטה-להיטים ממה שהתרגלנו לחשוב. מרגע שאנשים יכולים למצוא את השיר שהם אוהבים יש פחות סיכוי שיצליחו לדחוף להם ליד דווקא שלמה ארצי כי זה הימור בטוח. שלמה ארצי נשאר להיט גם בכלכלת הזנב הארוך, אבל הפער בין להיטים לבין הצלחות צנועות מצטמצם. קצת מעבר לזה, כיוון שכל מוצר נשאר זמין לאורך זמן, מסתבר שחלקם של הלהיטים בצריכה הכוללת הוא פחות מחלקם המצטבר של הכשלונות, ולכן "זנב ארוך".

נהוג לטעון שהבלוגים, או הבלוגוספירה, הם דוגמה של זנב ארוך. כן, יש להיטים, נניח TechCrunch או velvet, אבל גם מי שאינו להיט זוכה לחשיפה. המבנה של הבלוגוספירה נועד מלכתחילה לשרת את הדינמיקה הזו, בשביל זה יש טרקבקים, בשביל זה יש שיטות לקידום אתרים שמוטמעות בכל פלטפורמת בלוגים, ובעצם בפורמט עצמו. כל זה מתחבר כמובן גם לכל באז ה-2.0 עם RSS ועם שרותי פרסונליזציה למיניהם. כל זה מתחבר לתנועה קלה בתוך הבלוגוספירה, מעבר כמעט שקוף מפלטפורמה אחת לאחרת, כך שהרבה מאוד אנשים שלא ממש מבינים את כל הקטע הזה עם הבלוגים וחושבים רק ילדות בנות 16 בארץ נהדרת, מגיעים לבלוגים דרך חיפושים בגוגל, מדלגים מבלוג לבלוג, קוראים, אולי אפילו מגיבים, ובסוף היום עדיין טוענים, ובצדק ש"הם לא קוראים בלוגים".

כמעט שום דבר מהתאור הזה לא עובד בקפה.

חבל.

הקפה מנסה להיות אוטרקי. בפרופיל העסקי אין מקום לכתובת של אתר, כאילו שלא לכל אחד כמעט מיושבי הקפה כבר יש אתר, אולי אפילו בלוג בפלטפורמה אחרת, אז אנשים כותבים את הכתובת ומקווים שיהיה מספיק חשוב למישהו להעתיק ולהדביק אותה. בקפה אין טרקבקים, אפילו לא פנימיים, אין כאן אפשרות לדיאלוג בין בלוגים. טרקבקים החוצה? טרקבקים מבחוץ? מה פתאום, הרי הקפה בנוי כסוג של מבוך שאי אפשר לצאת ממנו. אילו הקפה היה פלטפורמת הבלוגים העברית הראשונה ניחא, אבל הוא שחקן חדש בתחום, יש כבר לא מעט בלוגים מבוססים, עצמאיים או שוכני פלטפורמות פתוחות, נכתבים שם דברים מעניינים, דברים שרלוונטיים אפילו ליושבי הקפה. מי שמגיע לכאן מחיפוש בגוגל, מתלהב ומנסה להשתלב בדיון נתקל בדרישת הרשמה וסביר להניח שמוותר.

החיפוש בקפה הוא מוזר, אפשר להתחיל מזה שבעמוד הלובי אין תיבת חיפוש, רק כשבוחרים בלשונית מקבלים אפשרויות חיפוש מותאמות ללשונית עצמה, ככה לא משאירים עוברי אורח באתר. אתר שאני לא רואה בו תיבת חיפוש מייד עם הכניסה חייב להציג לי תוכן מרתק בו במקום או להיזנח. מה שכן, אם כבר הגעתם לעמוד של קהילת התמיכה לקפה, תוכלו למצוא בצד ימין רשימת דברים שחשוב לדעת, בתחתית הרשימה הזו, הרבה מחוץ לפריים של מי שעובד ברזולוציית מסך קונבנציונלית יש קישור למנוע חיפוש בתוך הקפה(באדיבות ארז וולף). כל הכבוד לארז וולף, אבל מנוע חיפוש לאתר מרכזי כמו הקפה לא צריך להיות באדיבות אף אחד. כל זה כמובן מוריד, בעצם משאיף לאפס, את הסיכוי שלי למצוא כאן פוסטים שיעניינו אותי בלי לנבור במערכת.

כשאני מגיב בכל פלטפורמה אחרת אני מקבל אפשרות, כחלק מהזיהוי שלי להשאיר כתובת בלוג, וחלק לא קטן מהתנועה בין בלוגים מגיעה בדיוק מהקישורים האלה. כאן כמובן אין צורך, כולנו מזוהים, כולל תמונה ופרופיל עסקי, כך שתגובה היא מיידית גם קישור לעמוד שלי. רק שהעמוד שלי כולל הרבה יותר מידי הסחות דעת, ומצריך הקלקה נוספת כדי להיכנס לבלוג שלי ולראות תכנים במקום תקצירים, רשימת חברים ומידע לא מעודכן. בכלל כל התנועה בתוך הקפה היא מעט מסורבלת. כל זה היה יכול להיות חסר חשיבות אלמלא גורם מרכזי אחד - כל מעבר כזה בתוך הקפה לוקח הרבה יותר מידי זמן. אולי זה בגלל שהתעבורה כאן גדלה מהר מהצפוי, אולי זה בגלל שהעמודים כאן עמוסים בהרבה יותר מידי רעש, כמעט כמו ב-myspace.

את דעתי על רשימות החברים כבר הבעתי כאן, אבל הפעם אני בוחר להסתכל עליהן מכיוון שונה, גם ב-livejournal יש רשימות חברים, וחלק ניכר מהתגליות שלי ב-LJ הגיעו מרשימות החברים של בלוגים שאני קורא באופן קבוע. כאן, כשלרשימת החברים יש מקום בולט כל כך בעמוד המזהה של כל משתמש, כשהן אמורות לשמש גם כגירסה העברית ל-LinkedIn ברור שכל המרבה הרי זה משובח. אבל זה מחייב אותי לוותר על רשימת החברים כמקור לגילוי בלוגים. אם למישהו שאני נהנה לקרוא יש עשרה חברים אני אטרח לחפש ביניהם את השלושה שגם אותם ארצה לקרוא, אם למישהו יש 150 חברים אני אוריד בפניו את הכובע אבל אוותר על הנבירה בבלוגים שלהם.

כל זה מצייר תמונה עגומה לגבי הבסיס הטכני לצמיחתו של זנב ארוך, ובאופן לא מפתיע, נדמה לי שאפשר כבר עכשיו לסמן את הקפה כקהילה מוטת-להיטים. הלהיטים, יש להודות, הם משובחים וראויים, אבל אם לא ישתנה כאן כלום הם יטילו צל כבד מידי על הזנב.