שיר אהבת המשוררת הָיִיתִי יְכוֹלָה לְהִתְאַהֵב בָּךְ, הַמְּשׁוֹרֶרֶת, אִם הָיִיתִי יְכוֹלָה לְהִתְאַהֵב. אִם הָיִיתִי יְכוֹלָה לְהִתְאַהֵב הָיִיתִי יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁלֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת. תִּקְרַת הַזְּכוּכִית שֶל אַהֲבָתִי פְּעוּרָה אֶל הַכּוֹכָבִים כְּאִלּוּ יֵשׁ מַמָּשׁ בָּאַהֲבָה לְהִתְאַהֵב. כְּאִלּוּ אִם חָזְרָה וְאָמְרָה
יְכוֹלָה זֶה פּוֹתֵחַ אֶת עַלֵּי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל יַדִּי לְפֶרַח חוּשָׁנִי מֻפְלָא. כּוֹרַעַת לְפָנַיִּךְ אֲנִי מוֹשִׁיטָה לָךְ אֶת פִּרְחִי הַעֲדִינִי עַלְעָל עַלְעָל וְעַלְעָל עַלְעָל עוֹשֶׂה בְּפָנַיִּךְ צְבָעִים שֶׁנִבְרְאוּ בָּרֶגַע מַמָּשׁ בְּמִכְחוֹל הַנְּגִיעָה. לִי זֶה מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ כְּבָר קָרָה מִקְרֶה אֵרַע אֵרוּעַ הִתְקַיֵּם קַיָּם הֲיֹה הָיָה מַעֲשֶׂה מַעֲשִׂיָּה בְּקַלּוּת וּבְקַלּוּת הַדַּעַת כְּאִִלּוּ זֶה עִנְיָן שֶׁל כְּלוּם
לְהִתְאַהֵב וּמַה בְּכָךְ. אַלְפוֹנְס שֶׁל יַבָּשָׁה וְאַלְפוֹנְסִינָה שֶׁל יָם, הִיא מְתֻלְתֶּלֶת הוּא אוּלַי מְשֻׂפָּם, הִתְגַּנְּבוּ לַשִׁיר לְהַסִּיחַ אֶת דַעֲתוֹ. אֲנִי מְנַסָּה לְפַיֵּס אוֹתוֹ תּוֹלָה בַּשּׁוּלַיִּם מִלּות הֶרְגֵל לְהַרְגִּיעוֹ. לַשָּׁוְא. הַגְּבוּל מִתְלָהֵט. הַנְיָר דָּקִיק וּפָגִיעַ. אִי אֶפְשָׁר לְהִמָּלֵט. הַדִּמְיוֹן דָּרוּךְ, תְּמוּנוֹת שֶׁיָרְדוּ לְטִמְיוֹן מַתְחִילוֹת לְהָגִיעַ. הוֹנִי שֶׁלָקַח לִי שָׁנִים לִצְבּוֹר (בְּכִי שֶׁטָמַנְתִּי בַּבּוֹר צְחוֹק וַעוֹד) נִפְרַט לִפְרוּטוֹת בִּמְשִׁיכַת מִכְחוֹל הַנְּגִיעָה. אֲנִי לֹא שׁוֹמֶרֶת. בֶּאֱמֶת הָיִיתִי יְכוֹלָה לְהִתְאַהֵב
בָּךְ, הַמְּשׁוֹרֶרֶת, כִּי עֲוִית עוֹבֶרֶת מֵעַצְמוֹת לְחָיַיִּךְ אֶל מַבָּטֵךְ צְלָלִיתֵךְ כֹּה עֵרָה. כִּי תִּקְרַת הַזְּכוּכִית שֶׁל אַהֲבָתִי פְּעוּרָה.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, 7 בדצמבר 2012, קסבה 17.18
|