מרצ לא היתה מעולם, וגם לא תהיה, מפלגת המונים. הדי-אנ-איי שלה מורכב מעקרונות, חלומות וחזון – זה לא החומר ממנו עשויות מפלגות גדולות שהן סופרמרקטים של דעות. אך מרצ גם אינה צריכה להיות מפלגת המונים, והשפעתה
על הציבור ניכרת מאד גם כשהיא במיעוט, ואפילו (ואולי בעיקר) כשהיא באופוזיציה.
הגודל כלל אינו קובע הצלחה פוליטית של מפלגות בישראל. גם מפלגות גדולות בהרבה ממרצ: קדימה, העבודה, בזבזו לריק את תקוות בוחריהן ורצונם הטוב בשנים האחרונות. הן השיגו לפעמים כורסאות עור צבי מיניסטריאליות לאנשיהן. אבל במדד השינוי שהתיימרו להביא –ההשפעה של מפלגות גדולות בהרבה ממרצ היתה אפסית. מבשרי השינוי בעלי העקרונות היו גם בעולם תמיד מיעוט. כשאברהם לינקולן פגש את הרייט ביצ'ר סטואו, המחברת של אוהל הדוד תום, פלט: "אז את האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה הזו" (מלחמת האזרחים האמריקאית שנסבה על נושא העבדות). לאמור שלפעמים דברים פעוטים יחסית כגון ספר דמיוני, יכולים לגרור שינויים גדולים בחברה. חישבו על קרחון: המים ממיסים אט אט את חלקו השקוע בהם ובכל הזמן הזה אין רואים מעל המים דבר, אך לפתע הקרחון מתהפך. בישראל היו לנו כבר מהפכות כאלה. אחת הידועות היא כמובן המהפך של 1977, אשר העלה את גח"ל לראשונה לשלטון. מפא"י, מי שהיו לפניו בשלטון, לא הבחינו בזרמים החברתיים שהמיסו את בסיס התמיכה הגדול לשעבר שלהם, והופתעו מה"המהפך". זה בהחלט יכול לקרות גם בפוליטיקה העכשווית ביחסינו עם הפלסטינאים. זרמי התודעה והשכנוע אינם נראים מעל הקצף הפוליטי העכור, אך הם קיימים. אני מאמין בתבונה של הבוחר הישראלי, ואין לי ספק שההכרה בטיפשות של המבצעים והמלחמות האינסופיות בכל 8/7/4 שנים מכרסמת בבסיס של הימין. זו אולי גם הסיבה שהימין מקצין לכוון
ההזוי. הם מנסים לעשות יותר מאותו דבר כי מה שהם עושים אינו מביא תוצאות רצויות. ליברמן, למשל, חייב להודות לעצמו, שהתבטאויותיו נגד מצרים, נגד תורכיה ונגד הפלסטינאים המתונים דוגמת מחמוד עבאס עשו לישראל שירות דוב. גם צעירי המחאה החברתית מבינים שלא די לנטר את מחיר הקוטג', אלא צריך גם להצביע על מקורות הכספים
שהם מבקשים להפנות לדיור: מנהיגיהם נוהרים לפוליטיקה – לשם הולך כל מי שמבקש לשנות סדרי עדיפויות.
אז יש עדיין דעות קדומות ודינוזאורים רבים בפוליטיקה. אבל מופיעים כבר על הסיפון המטאפורי של הטיטאניק אנשים נבונים שמחפשים כיצד אפשר לשנות את מסלול ההתנגשות בקרחון דרך שינוי העדיפויות.
תפקידנו כמרצ להמשיך בקולנו הברור והמוסרי כמו תמיד, ללא היסוס: להזכיר לכל האחרים, כי הדרך לחברה צודקת אינה יכולה לעבור על גבי שכנינו, אלא חייבת להיסלל יחד איתם. כי יותר כספים לדיור ולבריאות פירושם בהכרח פחות הקצבות לחרדים ולהתנחלויות. ובשביל לעשות כן איננו צריכים עשרות מנדטים – קומץ מספיק. אני יודע זאת משום שראינו מה נציגינו עשו בשנים האחרונות עם שלושה בלבד – וכולנו גאים בכך. |