דווקא באה טוב (-:
אני מתכוונת קצת לשתף כאן, קצת להקיא כאן, קצת לצחוק בקול רם ובהחלט לרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותי...
פוסטים פופולאריים
-
את?? רווקה?? לא יכול להיות...!!!
16/1/08 | 760 צפיות
-
ושוב מנקה את הנשמה!
17/3/09 | 720 צפיות
-
אמא'לה - חיפה!!!!
17/12/07 | 464 צפיות
-
קילו
6/1/08 | 802 צפיות
-
הכל כל כך שביר...
8/10/07 | 363 צפיות
-
מצפצפים אלינו
6/2/08 | 715 צפיות
פוסטים אחרונים
- מישהו מכיר את הדרך לצפון? עזרה! 30/3/09
- ושוב מנקה את הנשמה! 17/3/09
- כמה שאני התגעגעתי... 2/2/09
- הצעת חוק: מעליות בעבודה - מי מצטרף? 9/4/08
- תשפריצו בעמידה! 28/3/08
- היא אוהבת רק רדיו סגור, אוהבת...ש(לא) מנגן 27/3/08
איזה גבר!
ביום שישי נסעתי למודיעין לשאת הרצאה על העבודה שלי בפני כיתתו של האחיין שלי (סוג של career day), המדובר ב - 32 ילדים שרמסו, כתשו, שרפו, הרגו, רצחו, וגמרו כל קמצוץ של חלום שעוד פיעם בי - להיות מורה. באתי מוכנה להרצאה, חדורת מוטיבציה ורצון עז להרביץ בהם קצת תורה, ללמד אותם על קולנוע, על איך מפרסמים קולנוע, מה התהליכים שעובר כל סרט עד שהם נחשפים לפרסום שלו וכמובן חדורת רצון להרביץ בהם קצת ערכים - על למה, למשל, אסור להוריד סרטים באינטרנט, על פיראטיות וכו'. אותם עניין, לצורך העניין, אם פגשתי שחקנים מפורסמים ולמה נינט לא מדבבת אף סרט מאז "מרי פופינס". בסופו של דבר ההרצאה הוכתרה כהצלחה. יצאתי משם נרגשת כדי לאסוף את האחיין שלי מהגן. העמדתי את האוטו בקצה הרחוב (כדי לא להיתקע ב"פקק הורי") ושמתי פעמיי לעבר הגן, שלפתי משם את המתוקתוק הזה שלי ועמדנו לצאת מהגן. או אז נפתחו ארובות שמיים והם התרגשו עליי. גשם שוטף ואני בשמלת מיני, בלי מטריה, בלי מעיל וקטנטני גם הוא בלי מטריה ובלי מעיל. הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו ואז הוא אמר :"נעממממה, בואי נקפוץ על כל הסלוליות (=שלוליות)". הסתכלתי עליו, הסתכלתי על עצמי ואמרתי לו "יאללה! אבל לא עוצרים!". הוא שילב את כף היד המושלמת שלו בידי והתחלנו לקפץ ברחוב, קופצים ומדלגים על כל הסלוליות ("אבל אמרתי סלוליות, לא סלוליות..." מתוק!). כל הדרך צרחנו מצחוק, נרטבנו עד לשד עצמתינו, הרגליים שלי היו ספוגות מים, השיער נדבק לי לפנים, השמלה נספגה מים, קטנטני מצידו היה מאושר וצרח בלי הפסקה שכיף לו נורא לדלג איתי ככה והתרסקנו בתוך האוטו מתנשפים ומאושרים. אני נשבעת שבאותם רגעים הורדתי 10 שנים לפחות. בדרך אליו הביתה הוא אמר שכיף לו כיף לו כיף לו איתי ושאני דודה משוגעת...ונמנם לו לקטנה באוטו. הסתכלתי עליו מבעד למראה של האוטו וחשבתי. הסתכלתי על הנמשים הקטנים והמושלמים שיש לו על האף, על השפתיים האדומות והתפוחות שלו, על הגומות שיש לו בכפות הידיים, על הגוף הקטן והמושלם שלו וחשבתי. חשבתי לעצמי שבעוד כמה שנים המתוק הזה יתאהב עד כלות נשמתו, הוא יתאהב בילדה שתחזיר לו אהבה נורא גדולה, או שתרסק לו את הלב לרסיסים (ואני כבר אראה לה מה זה), חשבתי על זה שבעוד כמה שנים הוא ילמד לבגרויות ויתפלסף איתי על הכוונות של עגנון בשיריו ויבכה לי על עומס השיעורים ועל הלחץ של לסיים כבר את חוק לימודיו. חשבתי על זה שבעוד כמה שנים הוא יבוא לבקר את הדודה הזקנה שלו כשהוא על מדים, עם שיזוף גברי בפנים, שרירים של שעות של כושר ונשק ביד. חשבתי על זה שהקטנטני הזה בעוד כמה (הרבה) שנים יהיה זה שיבוא לקבוע שקע חשמלי בבית של הילדים שלו, הוא יהיה ה"אבא" שיגידו עליו "אבא שלי כבר יסדר", הוא יבוא להחליף מנורה, לחבר את המחשב, להעביר דירה. הוא יהיה גדול וזה עשה לי עצוב. כשחמשת האחיינים המושלמים שלי יהיו גדולים, הם יהיו עסוקים בלחיות את החיים שלהם. הגדול כבר לא יזכור שהיה תלוי במשך שנתיים על מנשא קטנטן על החזה שלי, הוא לא יזכור שאת שנתו הראשונה הוא בילה בשנקין. הגדולה תשכח שהשתוללנו מהתרגשות בספארי, כשעשינו יום כיף רק אני והיא. הקטנטונת הבאה האחריה תשכח את השעות שבילינו ביחד בניסיון להרדים אותה (שהסתיים, איך לא, בהירדמות שלי קודם...) ואת צרחות הצחוק שלה כששיחקנו ב"אימא ותינוקי" (כשאני התינוקי), הקטנטון שלעיל לא יזכור איך דילגתי איתו על כל הסלוליות במודיעין, כולם ביחד לא יזכרו את הבילויים הסודיים והכיפיים שלנו בקולנוע, והזעיר מכולם עוד לא חווה איתי חוויות כי הוא באמת קטנטון, אבל גם את החוויות שעוד אחווה איתו - הוא ישכח פעם... איזה מוזר לחשוב על זה שהקטנטנים האלה יהיו פעם אני, ואתה, ואתם. הם יהיו בוגרים. ואני אהיה הדודה המביכה שמדביקה נשיקות רטובות מדי... |
תגובות אחרונות
-
יוני-ל
בתגובה על דולר/מדד/ריבית/אג"ח/ני"ע - איזה פחד!! עזרה? מישהו?
-
ritabar
בתגובה על bad hair day / "שיער" - הגרסה האמיתית
-
^ ^
בתגובה על מישהו מכיר את הדרך לצפון? עזרה!
-
ettgar1
בתגובה על ושוב מנקה את הנשמה!
-
מלכת האמבטיה
בתגובה על כמה שאני התגעגעתי...
-
בונבנירה
בתגובה על הצעת חוק: מעליות בעבודה - מי מצטרף?
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן- בקצב הזה באמת יש מצב שהאחיינים שלי יגררו את הילדים שעוד יהיו לי לקפוץ על סלוליות
זאת הדינמיקה המופלאה של החיים שלנו
תודה מותק!
* ע-נ-ק !
נעמה, בטח שהם זוכרים.
גם אני פינקתי את בני הדודים שלי כל הזמן, והשתגעתי איתם (לא בסלוליות, לא אוהבת), בריכות, קולנוע,מה לא ...
אח"כ אותם אלה שהשתוללתי איתם השתוללו עם הילדים שלי ... וזה גלגל ...
את הדברים האלה בחיים לא שוכחים.
את מקסימה, מלאת אהבה, ממש נהנתי לקרוא אותך.
אם יקפיצו את ההליכון שלי בתוך שלוליות אולי אני מעדיפה לא לזכור
נכון, יהיו שירותים, ומישהו גם יתפעל דיוטיפרי, או לפחות הדימנטיה תהיה מספיק מבוססת כדי שנחשוב שיש דיוטי קרוב.
מרבה נכסים מרבה מזל! בעיקר כאלה ייעודיים לפנסיה
נכון, לך יש זכרונות מהרחם בערך. גאון.
אם רק היית יודעת מה אני זוכרת מהילדות..
אנשים שעושים טוב לילדים, אבל טוב ברמות מטורפות (יקירתי, המועצה לשלום הילד מאחורייך.. שלוליות/סלוליות בקור בלי מעיל????
זה בהחלט עונה להגדרת הטירוף..), נצרבים. ככה. חלק.
חוץ מזה מותק, מקסימום, בגיל 80 אומרים שנהיים צעירים, אז אולי הם יהיו אלה שיבואו להקפיץ את כיסא הנדנדה שלך בכמה שלוליות.. מצד שני, זה שלב שאני לא יכולה לחתום לך שתזכרי...
זה אומר שכבר רכשנו 2 נכסים משותפים - גם אברבאנל וגם שם!
את יודעת מה? סגרנו...
רק ששם יוציאו אותנו לפיפי ולא כמו היום
אני מניחה שאם כך יוחלט לא יותר לי אלא להנהן, לחפש את התותבות, להרכיב את משפקי הענק שלי ולבכות מרה על ימים שעברו...
באשר אליך דווקא "בלה" יכול לעבוד טוב
ומה אם נבוא כולנו?
נעתיק את רוטשילד לשם?
ברגוע, נתפעל בית קפה, נאפה עוגיות ונחבוץ יוגורטים הישר מהעז.
ונשב ככה עם הדי-קאף והתה הדלוח, נעשן ליד קו לבן ונחליף חוויות מהריפוי בעיסוק.
אני קונה שם חלקה עכשיו.
כן. כשתהיי דודה גדולה זה יותר יתאים - תתחילי להתרגל. את חושבת שאני אשאר ענבל? זה לא מסתדר בטח יחליפו לי לגיזלה, זה דומה.
לא חשבתי על זה
צר לי לבשר לך, אבל בעוד 60-70 שנה, זו כבר לגמרי לא תהיה החלטה שלך. מן הסתם האחיינים המתוקים שלך ישתתפו בדיון המשפחתי בו יוחלט לאן לשלוח אותך. אז כדאי שתמשיכי להתנהג אליהם יפה, הא?
כן, כנראה שהם יזכרו משהו בכל זאת, את התחושות האלה לפחות.
ו....חומד- אני לא הולכת לאף בית אבות גם אם קוראים לו דיור מוגן...
אתה יכול לשכוח מלשלוח אותי לשם
נעמה, אני מניח שהם יזכרו, וכשהם יגדלו, בעוד 20 שנה או יותר, אולי סתם בשביל הנוסטלגיה, הם ייכנסו לאינטרנט (בשביל לראות איך פעם, כשהטכנולוגיה הייתה מפגרת בעליל, אנשים כתבו, התקשרו והחליפו רעיונות ודעות). אז הם ייראו מה שהדודה נעמה כתבה עליהם. זה ירגש אותם נורא, אולי אפילו עד דמעות. זה יחזיר אותם, ולו לרגע, 20 שנה לאחור, ויגרום להם לחייך.
ואת יודעת מה? גם אם הם לא יזכרו - את תזכרי. והחוויות והתחושות האלה ימשיכו לחיות בתוכך. ובעוד 60-70 שנה, כשתשבי לך ותביטי בשקיעה מכסא הנדנדה הביוני בבית האבות (סליחה, הדיור המוגן...) - תיזכרי בכל האנשים שעשו לך טוב בחיים, ובכל החוויות שלא היית מוותרת עליהן לעולם. אני מניח, שהחוויות שתיארת בפוסט יהיו ביניהן...
כן, זה מה שנשאר לי לקוות
תודה על המילים החמות שלך
מקסים
המון חום וזרימה נובעים ממך
גם באם הם לא יזכרו את הפרטים התחושות ישארו , ואיתם החוויות שלך .
אלעזר
רגע רגע - קראת לי נחמה עכשיו או שנדמה לי?
מה איתך, ברור שהם יזכרו!!
אלה דברים שלא שוכחים - גם אם לא לפרטים אז את התחושה שהדודה נחמה היא הכי הכי בעולם