כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יש לי להגיד משו

    0

    סיפורים מאמריקה. פרק 2

    2 תגובות   יום רביעי, 12/12/12, 18:43

    החלטתי להתפטר. זו לא הייתה החלטה קלה, אבל הבנתי שאם לא אצא לחופשה אמצא את עצמי מהר מאוד בבית משוגעים. כל שנתיים או שלוש הייתי מחליף מקום עבודה ושחקתי את עצמי עד דק. אז החלטתי והתפטרתי. הייתה לי תחושה מצוינת לגבי השותפה העתידית שלי לטיול, אבל צל קטן ריחף מעל הכל. אולי משהו בכל זאת לא יסתדר ברגע האחרון?

     

    שבוע לפני שהתכוונו לקנות כרטיס היא הודיעה לי שהפילו עליה איזה תיק בעבודה והיא נאלצת לבטל. אחר כך התנצלה וביקשה להישאר בקשר אבל זה כבר לא עניין אותי. כן קשר, לא קשר, מה זה באמת משנה?

     

    החשוב מכל הוא שאחי נוסע איתי ויש לי באמת שותף רציני שאני מסתדר איתו. אבא שלי התכונן לנסיעה הזאת כאילו הוא נוסע. קנה דברים, נתן דמי כיס. לא היה לנו אפילו מסלול מתוכנן, רק ידענו איפה נרצה לבקר. לקראת הטיסה, בשעת לילה מאוחרת, ניכרה ההתרגשות אצל הורי. הם המתינו איתי בשדה התעופה לאחי.

     

    נו, אתה כבר מרגיש בחו"ל? לא, עניתי. באמת? כן, באמת. עטפה אותי תחושה מוזרה. ההכנות עייפו אותי. המסמכים הרגיזו אותי. נעשיתי אדיש. בדיוטי פרי קניתי מגזין אמריקאי על מצלמות, כדי שיהיה לי מה לקרוא בטיסה. קראתי שני עמודים. צוות הדיילות במטוס הורכב מכמה מכוערות ואחת יפהפייה, שהייתה גם הכי נחמדה.

     

    האוכל היה זוועתי כרגיל. משהו שדומה לחביתת גומי עם מוצרים שונים מסביב. על המסך הגדול ראיתי את התקדמות המטוס לניו יורק. לידנו ישב בחור דתי עם כיפה שחורה וזקן ארוך. הוא נרדם תיכף אחרי ההמראה, כשפרש על עצמו שמיכה כחולה, ונראה כמו גוויה מכוסה.

     

    אני לא יודע איך, אבל הוא הצליח לישון 8 שעות ברצף. כשהתעורר שאל אם הגענו ואיפה אנחנו. אמרנו שאנחנו בדרך. הוא רק בן 23, נולד וגדל בירושלים אבל רוב חייו חי בניו יורק. הוא די מעודכן בכל מה שקשור לסרטים, טכנולוגיה, מחשבים, בחורות וכל מיני.

     

    כששמע שהייתי טכנאי מסוקים אמר שיש לי סיכוי די טוב למצוא עבודה בארה"ב, כי הם מחפשים אנשים מן השטח ולאו דווקא אקדמאים, לפחות בתחום הזה. פעם ראשונה שלכם בניו יורק? באמת?? הו, אתם תאהבו אותה. לא תוכלו להפסיק להתלהב ממנה.

     

    השיחה דעכה, האור בחוץ הלך והחוויר, השמש נחשפה לאט והאורות נצצו כמו נרות קטנים על הקרקע. ניו יורק. הנה אני בא. המטוס הנמיך גובה והאורות הלכו והתקרבו. החלום מתגשם. זה קורה. הגעתי לארצות הברית של אמריקה, בפעם הראשונה בחיי.

     

    כבר בשלב בדיקת הדרכונים הרגשתי אמריקה. בביקורת הגבולות נדרשנו למסור את הטפסים שמילאנו במטוס עם הפרטים האישיים. לא כתבנו איפה נישן כי מדובר בחברים של המשפחה, ובטפסים לבקשת הוויזה ציינו שאנחנו לא מכירים אף אחד.

     

    הפקיד לבש מדים מגוהצים ומעומלנים. תג השם שלו נצץ תחת נורת הפלורוסנט. הקפה שלו היה בכוס קרטון גבוהה עם מכסה, לידה חפיסת אדוויל, כלי כתיבה ופנקס. הוא נראה מרשים מאוד. הרחתי את המסטיק מנטה שלו אפילו דרך הזכוכית.

     

    הוא לעס אותו בעצבנות של בוקר ואמר בלי להביט בנו, אתם לא יודעים איפה תשנו? אנחנו חייבים לדעת. אמרנו שאולי במוטל סיקס או דייז אין. יפה, אז תכתבו פה דייז אין. אחי התנצל והפקיד אמר שזה בסדר ולא נורא.

     

    Bryant Park, 6th Ave, New York

    ''

     

    © כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/12 16:08:

      צטט: Dror Ben-Ya'akov 2012-12-15 15:01:07

      נהדר. מחכה להמשך!!!

      תודה רבה דרור. יגיע בקרוב :)

        15/12/12 15:01:
      נהדר. מחכה להמשך!!!