כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    אלטעזאכן

    95 תגובות   יום רביעי, 12/12/12, 21:38

    אלטעזאכן סיפור קצר מאת אחאב בקר


    האישה הצעירה בחנה את תכולת הארון, וגחנה מעליו.  בכל משקל  גופה, דחפה  את הדלת  הכבדה , וסגרה אותו בתנועה איטית.  הבריחה את הבריחים והידקה בכוח . התבוננה בו מכל הצדדים וחייכה. החליקה את ידיה על הארון, ליטפה את הדלת הכבדה ונשקה לה. יצאה מהחדר  וסגרה אחריה הדלת.


    חום הצהריים היכה ברחוב הצדדי והשקט. שני ילדים, בני תשע  או שמונה כרעו  ברך על המדרכה, והקפיצו  קלפים , שעליהם  מצוירים גיבורים. 

    "טראח" התעופפו הקלפים הדקים באוויר, והתפזרו לכל עבר. הילדים החלו לאסוף אותם, ולערום אותם אחד על השני, לקראת ההקפצה הבאה.

    "אלטעזאכן"  רעם הרמקול מגג הטנדר שנכנס לרחוב הקטן.

    "אלטעזאכן" צרחו הילדים.

    "מיטה, ארון, ספה, מקרר, מכונת כביסה, קונים הכל. גברת מגיע לך תנור חדש, אנחנו קונים את הישן". זימר  הרמקול שהותקן על גג הטנדר הישן הצבוע כחול. כתמי חלודה ותיקוני צבע ישנים ומרושלים עיטרו את דפנותיו.    

    "אלטעזאכן, אלטעזאכן". זעק הרמקול.

    "משה, תביא סיגריה". נהם  נהג הטנדר. כהה עור כובע קסקט ישן לראשו וזיפים בני יומיים על פניו.

    "קח, תזהר שלא יישרף לך השפם".  גיחך משה, שהיה שרוע במושב האחורי, ועלעל במגזין ארוטי.

    "יאללה קנאי, היית רוצה כזה שפם". קובי מולל את השפם בקצוות. סובב את המראה לכיוונו ובחן אותו. חייך לעצמו בשביעות רצון והדליק. נשף העשן אל החלון הפתוח.

    "סע, סע מהרחוב הזה. לא תבוא פה הבאראכה". רטן משה.

    "סבלנות. לאן אתה ממהר? רק נכנסנו. תיכף תראה איך באות אלינו הבנות ".

    "סע, סע. הבנות השוות, נמצאות פה אצלי בז'ורנל. תראה, תראה איזה פומלות מדהימות". משה הושיט את המגזין, פתוח בעמוד המרכזי.

    "נו טוב, זאת באמת מליגת האלופות . אבל גם פה אצלנו בארץ יש על מה להסתכל".

    "איפה? איפה? הכל בראש שלך. כולן נראות כמו  הפרנסה שלנו. אלטעזאכן".

    "חמסה חמסה.  בשביל למצוא צריך לחפש. גם אלטעזאכן וגם פומלות". חייך קובי.

    "סע, סע. חנקת אותי עם הסיגריה המסריחה שלך. איזה חום היום. איך זה שאין לנו מזגן?".

    המנוע הצרוד השתעל. והטנדר התקדם לאיטו במעלה הרחוב, לכיוון היציאה.

    שני הילדים ששיחקו בקלפים, נעמדו על רגליהם ונופפו בידיהם. קובי עצר את הטנדר לידם.

    "מוכרים את הקלפים? כמה? תעשו לנו מחיר טוב?". התבדח משה.

    " קוראים לכם. שמה, מאחור". החוו הילדים בראשם.

    קובי ומשה, הסתובבו לאחור וסקרו את האישה המרשימה, שניצבה בפתח בית דו קומתי.

    "תראה תראה. רק דיברת". סינן קובי וחייך.

    נעלי בית אדומות לרגליה, וחלוק בצבע יין על כתפיה. תלתליה אדמוניים גלשו והתפזרו עד למתניה. חיוך הצטחק על פניה הנאות.

    הושיטה יד לכיוונם, ובאצבעה הזמינה אותם לבוא אחריה.

    גדר חיה הקיפה את הבית הדו קומתי והפרידה את הרחוב מהגינה הצמודה לבית.  קובי שילב להילוך אחורי והחנה את הטנדר מול השער.

    "תשמרו לנו על האלטעזאכן?" גיחך משה אל הילדים.

    חמש מדרגות העלו אותם למרפסת הכניסה, שצופה לרחוב. דלת הבית נותרה פתוחה כדי סדק.

    "הלו! גיברת? איפה את?" קרא משה.

    קובי לחץ על פעמון הכניסה. במקום צלצול נשמע חליל פאן מנגן.

    חצי דקה חלפה ותשובה לא נשמעה.

    לחיצה נוספת ממושכת על כפתור הפעמון. צלילי חליל הקסם  בקעו מהדלת והציפו אותם. הצלצול המוזיקלי נדם. לא היה  זכר לאישה.  

    "מה? נסתלק?". הפר משה את השקט. 

    הסתובבו. ממרומי מרפסת הכניסה, סקרו את הרחוב . שני הילדים,  ישבו על שפת המדרכה, בצדו השני של הכביש, ולטשו בהם עיניים.

    "ראיתם אותה? היא נכנסה נכון?". שאל קובי.

    הילדים התבוננו בהם, ושתקו.

    "הלו! גיברת!" הרעים משה בקולו.

    "כמו פאטה מורגנה, זאת". לחש קובי.

    "די, בוא נלך". הפטיר משה וכבר דילג במורד המדרגות.

    "בואו, תיכנסו" . נשמע קולה.

    "אפשר? גיברת? בטוחה?"  שאל משה בקול משועשע והדף את הדלת פנימה.

    הדלת נפתחה לתוך חדר מגורים גדול רחב ואפלולי. מהתקרה הגבוהה השתלשלה נברשת ענקית וישנה.  שטיח פרסי עבה מעוטר ומאובק, כיסה את הרצפה. על הקירות היו תלויות תמונות שונות בצפיפות, וברישול.   בקצה החדר, נחה ספה ישנה דהויה. מולה, שולחן קטן, ושני כיסאות עץ בצבע אדמדם. לצד הספה, הובילה דלת צרה, למרפסת ולגינה.


    "אני פה במטבח. סליחה שחיכיתם. פשוט הייתי חייבת ללבוש משהו. מים קרים?" 

    פתחה את המקרר והוציאה מתוכו בקבוק מים. בגבה אליהם, מזגה שתי כוסות.

    "בבקשה" הסתובבה  וחייכה.

    משה וקובי התקשו להתיק עיניהם ממנה. יחפה, לבושה בשארוול לבן שקוף, דרכו ניתן להבחין ברגליה הנאות והארוכות. תלתליה הערמוניים, שינו צבעם לעין הדבש. חולצת בטן צמודה בצבע סגול כהה הבליטה את חזה הגדול, שהתנועע בשובבות.

    משה התעשת.

    "גיברת, רצית לתת לנו משהו?"

    "התנור הזה ישן, אבל עובד מצוין. אני רוצה עליו מאתיים שקל. במרפסת השרות יש מייבש כביסה מקולקל. הכיסאות שבסלון, גם שווים משהו".

    משה וקובי שתקו שתיקה ארוכה. בצורה מתואמת שלחו יד  לפנים, אחזו בכוסות המים, לגמו לגימה קטנה, והעבירו לשון רטובה על שפתיהם. בעת ובעונה אחת גמעו מכוסות המים עד תום. יחד, הניחו הכוסות על השולחן. פתחו התנור וסגרו, נדנדו את המייבש וגררו אותו למטבח. עברו לסלון ובחנו מקרוב את הכיסאות והספה.  

    "יש לכם סיגריה?" שאלה.

    "כאמל. רוצה?"

    "נו תביא.  אם כבר....."

    "אז כבר" השלים משה את המשפט, ושלף את הקופסא מהכיס הצדדי במכנסי הדגמ"ח שלבש.

    "בבקשה". קובי הצית לה למשה וגם לעצמו.

    "בואו. נעשן במרפסת".  

    דרך הסלון הובילה אותם למרפסת, שהתנשאה מעל לגינה. 

    נשענו על מעקה הברזל הצבוע בשחור, פניהם אל הגינה.  עישנו והתבוננו אל הרחוב.


    "טראח". חבטת כפות ידי ילד המעיף קלפים על המדרכה, נשמעה. 

    "אז מה? כמה אתם נותנים לי על המייבש ועל התנור, ועל הרהיטים?"

    קובי אחז את הסיגריה בין בוהן ואגודל. שאף בכוח את עשן הסיגריה והפריח שתי טבעות עשן לאוויר. הטבעות חלפו קרוב מאד לפניה וריחפו  מולה. היא, עיגלה את שפתיה העסיסיות ונשפה  טבעות עשן חדשות, שחלפו במהירות בין הטבעות של קובי ופיזרו אותן.

    "תראי גיברת. אנחנו לא מלשכת הסעד. תגידי תודה אם נוציא לך אותם מהבית. ככה תיפטרי מהגרוטאות".

    "כן, כן הוא צודק. מי ייקח אותם ממך?. סתם ייתקעו לך. אנחנו כבר פה. כדאי לך". הוסיף    משה.

    "מה? אתם לא רוצים לשלם כלום?"  הופתעה.

    "הנה קחי חמישים. וזה רק בזכות,  שיש לך עיניים דבש". משה הושיט שטר סגול מקומט.  

    "אתה צוחק עלי ?" טיפסה על המעקה והתיישבה עליו, רגל אחת במרפסת והאחרת תלויה באוויר מעל הדשא. צדודיתה הנאה מופנית אליהם. ה"כאמל" שמוטה בין שפתיה.

    "עוד חמישים וזהו. גם ככה אנחנו עושים  לך טובה, שמוציאים גרוטאות מהבית".

    "לא רוצים ? לא חייבים! בואו".

    קפצה מהמעקה, כיבתה הסיגריה במאפרה, ובתנועת ראש, הסיטה לאחור את שיערה, שהיה פזור על חזה הגדול.

    מהמרפסת, פתחה את הסורג ואת דלת החלון הגדול של חדר השינה.

    מיטה ענקית מילאה את החדר. על גבי המיטה שכב ארון ארוך בנוי מעץ כהה ומבריק. על המכסה, גולפו צורות של חיות מיתולוגיות קדמוניות.

    "את זה. את זה  אני רוצה שתיקחו". החוותה בידה לכיוון הארון שעל המיטה.

    משה וקובי נכנסו לחדר.  בפליאה ליטפו את גילופי העץ המיוחדים.

    "גיברת, אנחנו לא מהחברה קדישא. מה נראה לך שנעשה עם ארון כזה? הוא מלא או ריק?". 

    הקיפה את המיטה ונעמדה על המזרון הרך בברכיה.  נשענה במרפקיה על הארון המבריק והניחה את סנטרה בין כפות ידיה.  

    "צודקים. קחו אותו ככה, כמו שהוא, יחד עם המייבש, התנור והכיסאות.  לא רוצה כסף. פשוט, קחו לי את זה מהבית". חייכה בעיניים נוצצות.

    משה וקובי הביטו בה. לאחר כמה שניות מאד ארוכות, הביטו אחד בשני, במבט ארוך. מאד ארוך.

    תחת עיני הילדים הפקוחות, הועמסו לטנדר התנור, המייבש, והכיסאות. כשבאו לקחת את הארון, מצאו אותה רוכנת מעליו, וממרקת אותו בבד עדין.

    "מוכנה? בטוחה שאין כלום בפנים?"  .

    "עכשיו אתם יכולים לקחת. רק בזהירות. בבקשה". נפרדה מהארון  ויצאה אל המרפסת. מותירה אחריה ניחוח של בושם משכר.

    "טראח !!" התעופפו הקלפים באוויר,  תחת חבטת ידי הילדים.

    הארון הונח לאורך הדופן הנגדית של הטנדר, והוסתר היטב בשמיכות ישנות.

    "מיטה, ארון, ספה, מקרר, מכונת כביסה, קונים הכל. גברת מגיע לך תנור חדש, אנחנו קונים את הישן!  אלטעזאכן". המהם הרמקול מגג הטנדר, שיצא לאיטו מהרחוב הקטן והשקט.


    "וואי, וואי, איזה משקל הארון הזה. היינו צריכים להתעקש ולפתוח אותו אצלה בבית". מלמל משה.

    "נו בחייך, ניסינו.  המכסה פשוט לא זז. חוץ מזה, ראית בעצמך. זו אישה שקשה לעמוד בפניה". ענה קובי וסובב את הטנדר אל הרחוב הראשי.

    "אז מה אתה אומר? נעצור בצד כדי לפתוח?". שאל משה. 

    "מה פתאום. נגיע למחסן ושם נפתח".

    האור ברמזור התחלף לאדום. קובי עצר את הטנדר בקו העצירה.

    "טראח". הזדעזע הטנדר. חבטה חזקה נשמעה מאחור.

    קובי ומשה הסתובבו והסתכלו. שום רכב לא היה מאחור.

    "וואללה, הייתי בטוח שמישהו נכנס בנו".  מלמל קובי.

    "גם אני. מוזר". השיב משה.

    הביטו זה בזה, והפנו מבטם קדימה.

    הרמזור התחלף לירוק אבל הטנדר, נותר במקומו. קובי ומשה קפאו.

    היא, חצתה לאיטה את הכביש. שיערה הערמוני אסוף בסרט, משקפי שמש כהות על פניה. לבושה בחצאית לבנה ובבגד גוף, שהותיר לא מעט עור חשוף. כשהגיעה למרכז הכביש, נעצרה, זיכתה אותם במבט ארוך, המשיכה בדרכה לפינת הרחוב ונעלמה.

    צפירה חזקה העירה אותם מהקיפאון.

    "השתגעתם?  מה נתקעתם פה באור ירוק, סעו סעו  כבר אלטעזכן".  צעק נהג האוטובוס שנעצר מאחוריהם בחריקת בלמים.

    "טראח" נשמעה חבטת כפות ידי הילדים המקפיצים קלפים.

    "תעצור בצד" ביקש משה.

    "מה" ?

    "תעצור בצד וזהו".

    קובי נהג את הטנדר בזהירות והעמיד אותו במפרץ חנייה של תחנת אוטובוס.

    משה זינק מהטנדר, התנפל על הילדים ובצעקות ואיומים גזל מהם את הקלפים.

    שני הילדים התרחקו והתבוננו במשה שנכנס לטנדר בחיוך ניצחון.

    "אלטעזאכן, אלטעזעכן" נבח הרמקול, שעל גג הטנדר.

    "תשתיק כבר" רטן משה.


    כעבור עשרים דקות, הגיעו למחסן, שבפאתי העיר. שביל עפר הוביל אל חצר גדולה בגב מבנה תעשייה נטוש. קובי תמרן את הטנדר אל בין שתי מכולות העומדות זו לצד זו.  מעליהן נפרש ברזנט שיצר סככה בין המכולות.  במהירות פרקו את הרהיטים ואחסנו אותם במכולות הגדושות בגרוטאות.

    הארון הכבד נותר על גבי הטנדר.

    "שנפתח?". 

    בזריזות קפצו אל תא המטען. יחד פתחו את הבריחים והסיטו את דלת הארון הכבדה.

    הזדקפו , ידיהם על מותניהם. ללא מילים בחנו את תכולת הארון.

    אחרי רגע ארוך, סגרו והדקו היטב את הבריחים.

    ליטפו את הדלת הכבדה  בידיהם, תוך שהם מחייכים זה אל זה.


    משה הוציא את הקלפים מכיסו, כרע על ברכיו  וסידר אותם בערימה, על מרצפת ישנה.

    קובי כרע לידו.

    "טראח", התעופפו הקלפים תחת ידיהם.

    החלו לסדר הקלפים לחבטה נוספת. לפתע הפנו מבט, לכיוון שביל העפר, שממנו הגיעו למחסן.

    היא, עמדה שם. ידיה על מתניה החשופות. שפתיה מכווצות בחיוך שובב.

    צחקה והתיישבה במושב הנהג של הטנדר. סובבה את המפתח ולחצה על המתג.

    "טראח" נשמעה החבטה. הקלפים התעופפו גבוה באויר.

    הטנדר החל לנוע.

    קובי ומשה ניתרו ממקומם. רצו אל הטנדר ונכנסו  למושב האחורי.

    "אלטעזאכן, אלטעזאכן" ניגן הרמקול, בגג הטנדר שיצא מהחצר בנסיעה איטית.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (95)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/1/13 23:23:
      הייתי מרותקת. כמו סרט. כמו רבים כאן לא הבנתי את הסוף.
        24/12/12 12:10:

      .

      ''
        24/12/12 11:45:
      כולנו ילדים של החיים... תודה אחאב, נהניתי מאוד.
        22/12/12 10:33:
      אהבתי.
        22/12/12 09:42:
      אחרי 90 תגובות מה יש לי עוד להוסיף ??????קראתי הסיפור ...........האמת ,פעם ראשונה אצלך בעמוד ........והדמיון שלי הלך למקומות מחייכים ומלאי סיפורים .......ש/בת טובה
        21/12/12 11:51:
      יופי של מבוא מחכים להמשך הסיפור ויש פה סיפור...
        18/12/12 09:35:
      קראתי פעמיים, בדרך כלל אני אוהבת סיפורים שהמיסטיקה-פנטזיה שזורים בהם ומאפשרים לקורא להרחיב את ההזייה כמיטב דימיונו. אתה מספר ארצי מאוד, הפרטים שלך בסיפור כל כך קיימים ונוכחים, התיאורים שלך נקיים וחדים עד שהנסיון לארוג אותם לתוך פנטזיה לא עובד. משהו מרחיק את המרכיבים הללו, כמו הופעת האישה והילדים בדרך, מטח הקלפים ועוד מאיזור הדימדומים שלי, הם צריכים להבעיר אותו ובמקום מייצרים לי אי נחת של לא מתאים, לא שייך, כפוי על הסיפור. אם היית למשל מנסה להפוך אותו לסיפור מתח נטו, יכול להיות שזה היה עובד. כמו שהוא הסיפור הוא גם סיפור הווי, הומור, סלנג, נוסטלגיה, וגם מנסה להמריא משם להזייה ולמיסטיקה. סוף פתוח זה טוב אם הוא מגרה את הקורא לדמיין אותו, אני מתנצלת שאני לא מצטרפת לחגיגת המהללים, וזה לא שהסיפור אינו קריא ושוטף וניכר שנבנה במחשבה רבה.
        17/12/12 16:01:

      צטט: sari10 2012-12-13 09:07:59

      צטט: **גילה** 2012-12-13 05:28:00

      נהניתי מהסיפור, אבל לא הבנתי את הפאנץ' ליין מלבד זאת שהיא לקחה להם את הטנדר....?! אני רואה שרבים מהחברים כאן מחכים להמשך. זה מחזק בי את מה שחשבתי קודם, שלא הבנתי את הפאנץ' ליין. בכל מקרה, אתה כותב יפה וקולח. ****

      מצטרפת לגילה.

      חוץ מזה, אותי דווקא מעצבנת חוסר הבהירות הזו. 

      מה היה בתוך הארון? גם אני חשבתי שאולי גוויה של בעלה??

      אבל אז הם לא היו צוחקים.

      ולמה היא לקחה את הטנדר? לא ברור.

      את מצטרפת גם אליי,שרי חביבתי...קראי תגובתי לעיל...

        16/12/12 22:48:
      תודה על הסיפור (הקצר)המרתק .. (:
        16/12/12 15:27:
      :)
        16/12/12 14:51:

      כתיבה מעולה כרגיל, אך הפעם -לא הבנתי כלום!!! ואני -יש לי תואר שני..

      .מה היה בארון? איך האישה הופיעה כל רגע במקום אחר? מה הקטע עם הקלפים?

      תראה,לפעמים כשיש הגזמה במסתוריות, הקורא נותר חסר אונים ומבולבל...בערך כמו לשים יותר מדי מלח בתבשיל.

      מהניסיון המר שיש לי עם אלטע זאכן -כולם גנבים ורמאים!!! פעם הזמנתי אותם לקחת מיטה זוגית ישנה במצב מצוין ושתי שידות. אין לי מושג איך זה קרה,לכולם יש לשון מתגלגלת וחלקלקה,הם יצאו מהבית בלי החדר שינה אבל עם שולחן, ארבעה כיסאות וארון ברזל ונתנו לי על הכול 20 שקל...מאז, כשאני רואה אלטע זאכן, אני יורה בו במקום!!! אתם עדיין שומעים אותו? סימן שמדובר בדור שני ושלישי לרמאות...

      שומר נפשו ירחק מהם!!!

      עלק קונים הכול....הם קונים רק מה שלא צריכים לסחוב כבד...ונותנים קדחת בצלחת!

      *

      אלומה

        15/12/12 16:43:
      אחאב אתה כשרוני ברמות על נהנית תמיד לקרוא סיפוריך גם אם זה קצת באיחור יש בך היכולת להכניס מתח, חיוך וריגוש בכתיבה שלך תודה לך שיהיה לך שבת שלום וחג שמח
        15/12/12 14:33:
      לקרוא, משמע לחזור לילדותי ולרחובותיה הרועשים, אך רק היום למדנו לאהבם ולהתרפק בחיקם. נהניתי מאוד. תודה. וחג שמח.
        15/12/12 14:15:
      ווואאו נהנת לקרוא. אתה כותב נהדר
        15/12/12 10:36:

      אחאב ידידי

      הפעם הגדלת לעשות

      השארתה לכל אחד מאיתנו לקחת את הסיומת של הסיפור לאן שהוא רוצה.

      בדיוק כמו להגיש את הכפית עד לפה,

      שאפו לך על יכולת כתיבה מדהימה ומרתקת

       נהנתי מאד

       תודה

       ושבת שלום

       סוקראטס

        15/12/12 10:04:

      מרתק ומשאיר טעם של עוד. בעיני הוא לא נגמר.

      ציורי מעורר סקרנות ועיניין דמויות מעובדות ״ועשויות היטב״ דמויות מאופיינות ומעוצבות לפי מידה. אהבתי את הדרמה. הקורא מעורב בליהוק הדמויות. היטב ניתן לשמוע אפילו את קול הקלפים. מצויין !!
        14/12/12 20:48:
      בנית יופי את המתח בסיפור. אהבתי גם את המוטיבים החוזרים עם שינויים במהלך הסיפור. מרתק לקרא.
      סיפור שובה עין ולב. גם אני הייתי רוצה טנדר כזה ולאסוף אליו מה שאנשים משליכים בפאתי מדרכות. אני בטוחה שכל מה שנאסף יכול לספר סיפור. חג אורים שמח
        14/12/12 19:35:
      יהיה המשך? הסיפור שאיננו נגמר...
        14/12/12 18:28:
      מאוד מעניין.
      סיפור מוחשי. הייתי רוצה לנהוג בכזה טנדר ולאסוף חפצים "מלאי אופי, מלאי סיפורים"
        14/12/12 10:51:
      נשאר טעם של עוד:) עם החידה הלא מפוענחת מה היה בארון. תודה וחג שמח:)
        14/12/12 10:18:
      יפה סיפרת..נותר טעם של עוד...של המשך...
        14/12/12 08:14:
      איזה מתח :))).... שבת שלום.
        13/12/12 21:47:
      מעניין, מרתק. סוף עם חידה...
        13/12/12 19:09:
      מותח. משה וקובי מהחיים. כתוב אמיתי וסוחף. תודה.
        13/12/12 18:55:
      אחאב,תארת כול כך חפה את הסיפור של האנטיזכן, אני את מה שאני מכירה כאנטיזכן הנהג והעוזר הם מבני דודנו, [לא נתקלתי ביהודים] סיפור מאוד נחמד, [רק לא הבנתי מה הקטע של האישה שמופיעה כול פעם מחדש. צודקת קולעת צמה, אתה כותב כול כך יפה שממש כייף לקורא וחבל שאין המשך......
        13/12/12 18:51:
      מסובך, מתוחכם ויפה!
        13/12/12 17:09:
      מאוד רציתי שיהיה כתוב שם בסוף: ההמשך בפרק הבא. מתגברת על הרצון הזה ומאפשרת למחשבות ללכת בכל הכיוונים, ברבדים נוספים. דמויות שתאורן מאפשר לחוש, להכיר, משולבות בסיפור על-מציאותי. מעניין, מיוחד.
        13/12/12 16:24:

      אלגוריה נפלאה המורכבת משני רובדי משמעות. את המרכיבים השונים של הרובד הגלוי, המילולי, אין להבין כפשוטם, מאחר שהם באים לייצג, כמו במשוואה, מהויות, רעיונות ומושגים ספציפיים ברובד השני, שהוא למעשה העיקר, ובו מצויה המשמעות האמיתית. (מהי?) הסיפור מעורר לא בגלל מהלכיה של (היעדר)-העלילה, אלא מתיאור הרקע ותיעוד הסביבה האנושית והפיסית שבה הוא מתרחש. כמו כן, הדמויות, בעיקר הגבריות, מעוצבות היטב, במלוא אפסותן ריקנותן ועליבותן, יעקב, משה, שפם זיפים סיגריה, עד לתפנית שהן עוברות בסוף. אופי המפגש בין אישה כזאת לגברים כאלה אינו אפשרי במציאות, ולכן גם בסוף אין מתח או אין ציפייה לפתרון,  למשהו שכבר לא יקרה. לא יציאה מן הארון, לא קבורה, ולא הפתעה. נותרה שאלה גדולה: מדוע חייכה האישה בפיסקה הראשונה בזמן שנעלה את הדלתות מאחורי הזיכרון שהסתירה בארון והפכה אותו לאלטע-זאכן? מיהם "ילדי הקלפים" שממשיכים להתקיים בדמות הגברים, ומה נרמז בהופעותיה החוזרות ונשנות של האישה? והאם בסוף מתקיימת חרטה גדולה כאשר היא זו שמשתלטת על הרכב?     

        13/12/12 16:00:

      הנסיכה של האלטעזכן
      סיפור סיפור

      קבל בהוקרה

      ''

      סיפור טוב!*
        13/12/12 15:14:
      קראתי מספר פעמים :) הבנתי את הרעיון ( אני חושבת)...גם זאת דרך לעבור בין העולמות ...
        13/12/12 14:47:

      לפעמים אני שואל את עצמי: באיזה מסלול הליכה מצאתם איפה מגדלים את הפטריות הנפלאות האלה, שזללת כאשר התיישבת לכתוב את היצירה האלוהית הזאת.

      מנקודה מסוימת הסיפור הזה מתפצל לכל כך הרבה אפשרויות לפירושים ואסוציאציות, שאפשר להגדיש להם פוסט נפרד. (אם רק תסכים).  

        13/12/12 14:15:
      אחאב מספר הסיפורים - נפלא! תודה על עוד סיפור מבית היוצר סופשבוע נהדר
        13/12/12 13:51:
      אבל מה קרה בהמשך? זה כל כך סוחףףףףףף...חחח תודה על הסיפור הממכר.
        13/12/12 12:07:

      אהבתי.

      אוהבת לקרוא את סיפוריך!

      קצר?

      תמיד נשאר טעם של עוד, או טעם מסקרן של מה היה שם?

       

      ככה או ככה האלטזאכן, ממשיך לקרוא,,,

      הנה גם כאן ליד חלוני חה חה

       


      חג שמח ידידי,

      סחפת אותי בסיפורך,

      ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

      ,,,,,,,,,,,,,,,,

      ,,,,,,,,,,,,

        13/12/12 12:05:
      מתיחה כתובה נפלא - אבל זה לא פייר
        13/12/12 11:51:
      יפה
      סיפור יפה אחאב שמשאיר במתח מסויים את הקורא
        13/12/12 11:27:

      *
      לא אוהבת סיפורים שמסתיימים כך בהרגשה של אמצע כזה, של סוף כל כך לא ברור.  צעקה

        13/12/12 11:23:
      סיפור מעניין .
        13/12/12 10:51:
      סיפור מסתורי שמותיר אחריו כמה שאלות בלתי פתורות...
        13/12/12 10:44:
      יצרת כאן דמות מיסתורית והשארת אותנו עם סימן שאללה גדול? אז מה יהיה לזה המשך או שכל אחד ימשיך בדימיונו או סתם בשלו?
        13/12/12 10:38:
        13/12/12 10:30:
      גם אני סקרנית לגבי מה שהיה בתוך הארון. הסיפור יפה והשאיר אותי במתח. בילדותי, האלטזעכן היה עובר ברחוב ברגל, עם שק על הגב ואם היינו כמה חברות ביחד, היינו מסתתרות כי חשבנו שהוא חוטף ילדים. חג שמח.
        13/12/12 10:10:
      אחאב יקר, סיפור מעניין, קולח ומותח. עם זאת - נשארתי כשחצי תאוותי בידי - מצפה ממך לסוף אחר. תתאמץ, חביבי, אתה יכול.
        13/12/12 10:05:

      צטט: sari10 2012-12-13 09:07:59

      צטט: **גילה** 2012-12-13 05:28:00

      נהניתי מהסיפור, אבל לא הבנתי את הפאנץ' ליין מלבד זאת שהיא לקחה להם את הטנדר....?! אני רואה שרבים מהחברים כאן מחכים להמשך. זה מחזק בי את מה שחשבתי קודם, שלא הבנתי את הפאנץ' ליין. בכל מקרה, אתה כותב יפה וקולח. ****

      מצטרפת לגילה.

      חוץ מזה, אותי דווקא מעצבנת חוסר הבהירות הזו. 

      מה היה בתוך הארון? גם אני חשבתי שאולי גוויה של בעלה??

      אבל אז הם לא היו צוחקים.

      ולמה היא לקחה את הטנדר? לא ברור.

      הם הצטרפו אליה

      אולי על כל האבנים 

      הייתה הזמנה

      אולי הזמנה לחתונה :)

      ''

        13/12/12 09:34:
      אחאב, גאה בך. אתה יודע, כל אחד שואף לזרוק ארון ולסגור מעגל. אבל חשוב יותר לעשות בחירות נכונות..
        13/12/12 09:07:

      צטט: **גילה** 2012-12-13 05:28:00

      נהניתי מהסיפור, אבל לא הבנתי את הפאנץ' ליין מלבד זאת שהיא לקחה להם את הטנדר....?! אני רואה שרבים מהחברים כאן מחכים להמשך. זה מחזק בי את מה שחשבתי קודם, שלא הבנתי את הפאנץ' ליין. בכל מקרה, אתה כותב יפה וקולח. ****

      מצטרפת לגילה.

      חוץ מזה, אותי דווקא מעצבנת חוסר הבהירות הזו. 

      מה היה בתוך הארון? גם אני חשבתי שאולי גוויה של בעלה??

      אבל אז הם לא היו צוחקים.

      ולמה היא לקחה את הטנדר? לא ברור.

        13/12/12 09:06:
      סיפור נהדר ונוסטלגי ,אפשר להמשיך לקרוא בהנאה ואני ממתינה להמשך מרתק ! ***
        13/12/12 09:06:
      נהניתי לקרוא... הזכרת לי נשכחות.... היום יש "יד 2 באינטרנט )) סוף שבוע נעים...
        13/12/12 08:57:
      נסחפתי עם קריאת הסיפור ..ההמשך יבוא ?
        13/12/12 08:37:
      סיפור מקסים, כתיבה מרתקת ואני מצפה להמשך... חג אורים שמח ♥
        13/12/12 08:20:
      יופי של כתיבה
        13/12/12 08:05:
      מרתק, אגב המשחק קלפים של הילדים, משחק חדש ועכשווי שהילדים שלי משחקים ולא זכור לי מתקופתי הוא קונטרה טובה לאלטיזכן ההולך ונעלם
        13/12/12 07:43:
      תודה על סיפור נהדר תיאור אותנטי של אוירהעם דמויות ציוריות, אני דווקא אוהבת את החידה הלא פתורה שנעולה על בריח...:)
        13/12/12 07:37:
      קראתי בשקיקה...
        13/12/12 07:18:
      מקסים.
        13/12/12 06:47:
      יופי של סיפור. נגמר עידן האלטזאכן . בעוד 10 שנים ילדים ישאלו מה זה.
        13/12/12 06:42:
      קסם של סיפור , חג אורים שמח אחאב
        13/12/12 06:35:
      הזכרת לי את האלטעזכן וגם את הירקן שהיה עובר עם עגלה וסוס וצלצל בפעמון שהגיע... בילדותי....
        13/12/12 06:11:
      יופי של סיפור :)
        13/12/12 05:28:
      נהניתי מהסיפור, אבל לא הבנתי את הפאנץ' ליין מלבד זאת שהיא לקחה להם את הטנדר....?! אני רואה שרבים מהחברים כאן מחכים להמשך. זה מחזק בי את מה שחשבתי קודם, שלא הבנתי את הפאנץ' ליין. בכל מקרה, אתה כותב יפה וקולח. ****
        13/12/12 04:25:
      *ימים של אלטעזכן:)
        13/12/12 01:25:
      לאורך כל הסיפור פחדתי שהשניים האלו מפנים לה גוויות מן הבית
        13/12/12 00:08:
      אני לא מוכנה שזה יהיה הסוף. חייב המשך וחשיפת הקלפים
        13/12/12 00:01:
      חומד של סיפור!
        13/12/12 00:00:
      תיאור נוסטלגי שהחזיר אותי אחורה ... היום הערבים מהשטחים צועקים אלטעזאכן. ולפעמיים אני הוא שמשלם להם, רק שייקחו.
        12/12/12 23:53:
      המשך כנראה לא יבוא...
        12/12/12 23:33:
      יפה, נהנתי
        12/12/12 23:30:
      נחמד ומלבב וכה אמיתי.*
        12/12/12 23:30:
      סיפור מרתק, רמה טוב ונכו להיפטר מאלטעזאכן, זה מעניק קלילול ושובבות ועליזות כמו של ילדים.
        12/12/12 23:16:

      אם קראתי אותו מהתחלה עד הסוף ללא הפוגה...

      כבר אומר שהסיפור עשוי טוב, מעניין ומרתק.

      ובנוסף האנושיות, האותנטיות והנוסטלגיה.

      הסימן שאלה בסוף מסקרן וגורם לחכות להמשך שיבוא (?)

        12/12/12 23:14:
      מה ההמשך?
        12/12/12 23:06:
      מסקרן....יבוא המשך?
        12/12/12 23:05:

      סיפור מרתק אחאב חברי היקר נשיקה

      אפרופו אלטיזכן - מעצבן הרמקול.... פעם איש האלטיזכן היה קורא בקולו

      נכון שזה מוזר שיש ערבים הצועקים " אלטיזכן" - וזו מילה בכלל באידישקריצה?

      ועוד יותר הזוי שהם מכריזים שהם קונים הכל..... ובוררים את המוצרים?

      ולגבי הסיפור בדימיוני ראיתי איזו רוח של אישה....

      ולא בדיוק הבנתי מה היה בתוך הארון שגרם לשניים לחייך......

      * כוכב אהבה ממני

      וחג שמח אחאב חברי

      ''

        12/12/12 22:54:
      תודה על השיתוף הנפלא צחיתוש
        12/12/12 22:49:
      גם נוסטלגיה גם תפניות מפתיעות . ובחיוך אכנס ללילה . אגב היכן שאני גרה עדיין מסתובב לו האטעזאכן. והוא זועק ברמקול במבטא ערבי .
        12/12/12 22:47:
      מותח.. :)
        12/12/12 22:45:
      דמויות ודיאלוגים נהדרים.
        12/12/12 22:37:
      תמיד נעים להזכר........
        12/12/12 22:37:
      תיקון קל, פוגים הם עיגולי מתכת או פלסטיק ולא קלפים :) את משחקי הקלפים שיחקו עם קלפי פוקימון או סופרגול וכד'. וחוצמזה, יפה הסיפור, מזכיר ימים אחרים.
        12/12/12 22:36:
      יש כאלה שיוצאים מארון, ויש כאלה שמוציאים ארון. גם אלה וגם אלה נפטרים מעול כבד.
        12/12/12 22:24:

      אצלנו ברחוב...

      עדיין ניתן לשמוע מידי פעם את קריאות האלטזאכן,,,

        12/12/12 22:22:
      ארוך ומעניין תודה
        12/12/12 22:20:
      סיפור מעניין נושא מעניין:} הילדים עם הקלפים ותיאור הדמויות והדיאלוגים טוב מאוד וגם הסיום.:}רק אתה בטוח שתכולת הארון צריכה להישאר מיסתורית? קצת אקשן נוסף לא היה מזיק.:}
        12/12/12 22:13:
      סינדרום ירושלים וארונות על הכתפיים
        12/12/12 22:12:
      סיפור יפה כמו כל הסיפורים שלך.
        12/12/12 22:11:
      סיפור שנון שגורם לחייך ואפילו להתגעגע לניחוחות ההם.
        12/12/12 22:05:
      אפשר לעשות מזה סיפור קצר:) יפה אהבתי....
        12/12/12 21:55:

      צטט: zohey 2012-12-12 21:46:19

      ואללה , אני לא זוכרת מה קדם למה - אלטעזכאן או פוגים ? ואוו- איזו נוסטלגיה - דוקא בנושא הפוגים -מלחמת עולם , מזוודות של פוגים בבית . חג שמח

      סופרגולים :) 

        12/12/12 21:54:
      מקסים
        12/12/12 21:46:
      ואללה , אני לא זוכרת מה קדם למה - אלטעזכאן או פוגים ? ואוו- איזו נוסטלגיה - דוקא בנושא הפוגים -מלחמת עולם , מזוודות של פוגים בבית . חג שמח

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין