"אמת,נכון הדבר," ענה השועל "בעיני הנך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים קטנים אחרים; אין לי צורך בך. אף אתה אינך זקוק לי. בעינך איני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם , ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו..."

מי שמטפל בבעל חיים, כל בעל חיים אפשר לומר, ולא כדי לאכול אותו או לנצלו לשימוש כלשהו, אלא פשוט כדי לדאוג לו ולכך שיהיו לו חיים טובים ככל האפשר בעולמנו, מי שעושה זאת זוכה לדבר מה מיוחד- הוא זוכה לראות מקרוב את מחזור החיים באופן בו אדם אחר לא זוכה לראות.

הרי למרבית היונקים והעופות יש מחזורי חיים קצרים הרבה יותר מלנו,בני האדם. מי שמגדל כלב, או מאכיל חתולי רחוב, או מטפל בסוסים, תהיה לו האפשרות לחזות בלידתם, ובתוך זמן קצר יחסית יראה אותם גדלים מגיל ינקות לגיל בגרות, ואת כל השינויים הכרוכים בכך, יראה אותם אולי מביאים לעולם דור חדש של צאצאים ויחזה בהם מגדלים את אותו צאצא שלהם לבגרות.
לרוב, אצל חיות הבית,הרחוב והמשק מדובר בזמן קצר של שנים ספורות, אולי אף חודשים ספורים, מה שמאפשר לנו לראות את מעגל החיים מילדות לזקנה,לעתים שוב ושוב, באופן כזה שללא בעלי החיים האלו בקרבתנו יהיה לנו הרבה יותר קשה לחוש, בדרך כלל זה גם לא יהיה אפשרי.

כן, גם בני האדם נולדים,גדלים,מתחתנים,מביאים לעולם ילדים ולבסוף מזדקנים, אבל מכיוון שעשורים כה רבים חולפים בתהליך הזה והוא כה אטי, לרוב לא נוכל ממש לחוש במעגל הזה שלנו, רק בדיעבד.

כלב צעיר ונמרץ יגיע לגיל זקנה בתוך כעשור, חתול יעשה זאת בתוך 5-10 שנים. חמוסים יזדקנו בתוך חמש-שש שנים...

כאשר מדובר בחיה אהובה שנפשנו נקשרה בנפשה, בין אם היא מחכה לנו ליד הדלת שנחזור, ישנה אתנו, יוצאת אתנו לטייל, הולכת אחרינו ברחוב, כך נשים לב יותר ויותר לשינויים החלים בה כאשר היא הולכת ומזדקנת, הליכתה נעשית אטית יותר, מסורבלת יותר, לעתים מתנשמת,עיניה נעשות כבדות, עד לאותו יום בו היא כבר לא תחכה ליד הדלת כיוון שכבר לא תוכל לקום ממקומה...

מי שמטפל בבעלי חיים, כל בעל חיים אפשר לומר, רואה לנגד עיניו את כל מעגל החיים, מהלידה ועד למוות.
לעתים רבות מדי הוא יראה לצערו את המוות מגיע מוקדם הרבה מהצפוי.


בעולם בעלי החיים המוות עבורם אינו קיים, עד הרגע בו הם מתים.

בעולם בני האדם שלנו המוות כן קיים אבל לרוב הוא מודחק- הוא נמצא שם, אי שם, בבתי העלמין, בבתי החולים,בהוספיסים, אבל לא אצלנו. לרוב אצל בני האדם העולם יכלול מגוון רחב של נושאים: אהבה,קריירה,פוליטיקה, אושר,סבל,כעס,מחאה,עונג, אבל כמעט אף פעם לא מוות. רק כאשר נשתתף בלוויה או כאשר אדם קרוב לנו ימות זה יעלה.

מעבר לגבול שלנו נהרגים בשעה זו ממש המוני בני אדם, גופות ילדים מרוטשות נערמות בזו אחר זו. בעידן האינטרנט קיימים תיעודים למכביר, מדי יום ביומו, של אנשים גוססים ממש מול המצלמה,אבל אנו נעדיף להתעלם ולהמשיך בחיינו הנוחים.

מי שמכניס את עצמו לעולם בעלי החיים ונקשר אליהם מוצא עד כמה שברירים החיים. ועד כמה המוות הוא חלק בלתי נפרד מהם. עד כמה הוא נוכח בעולמם גם מבלי שהם באמת מודעים לו, נוכח בכישורי ההישרדות המופלאים שלהם, כישורים שאצלנו כבר נרדמו מזה אלפי שנים...

מי שעושה זאת לאורך השנים אינו יכול כבר להתעלם מהמוות, הוא לומד לעשות את מה שבני אדם רגילים אחרים,שאינם רופאים או חיים באזורי אסון, אינם עושים. הוא לומד לחיות עם המוות.