עד שהכרתי את הנחמד, שנים בטרם התוודענו אל הבבא ביבי ומרעיו שחושבים שאנחנו טיפשים דיינו להאמין שמאיראן תפתח עלינו הרעה ולא ממקבלי ההחלטות בירושלים, תל אביב נגמרה אצלי פחות או יותר באלנבי פינת בלפור. ידעתי בתיאוריה ששדרות רוטשילד ויהודה הלוי חוצים גם את אלנבי אבל ילדות טובות מבית טוב, לפחות במונחי הבית בו אני גדלתי, לא הדרימו כל כך. היו אילו ימים לא רק של טרום ביבי אלא ימים של טרום שנקין כשלב תל אביב היה אוסף של גלנטריות, סנדלרים ותנובל'ה. הנחמד, לעומת זאת ומסיבות שלא כאן המקום לפרטן, היה שם בן בית. הוא היה מי שלקח אותי לסיורים מלומדים במחוזות אסורים של ילדותי ותוך כדי סיפור על הרחובות והריחות שליוו את ילדותו טעמתי לראשונה בחיי סחלב ומלבי ועוגות שמרים מקונדיטוריות שנעלמו עם השנים. זה היה מאד שונה מן הריחות והמראות עליהם גדלתי. גברים ונשים קשיי יום הסתובבו ברחובות עם עגלת שוק צמודה והתמקחו על מחירו של כפתור או רוכסן או גרם זעפרן. שם ראיתי לראשונה בחיי חנויות סיטונאים ורצף של חנויות למנורות שרק שנים אחר כך החלו מוכרות "גופי תאורה".

אני זוכרת איך בחג החנוכה הראשון שלנו, לא חשוב לפני כמה שנים, עצרנו בפתח חנות חולצות באחד הרחובות  ההם ובהתקף ספונטניות, שלא מאפיין אותנו, החלטנו לרכוש חולצות זהות. גם ההחלטה הזו מאד לא מתאימה לנו. אני חושבת שאפשר להאשים את הסביבה. הקניה הזו, נדמה לי שיותר מכל מה שחוויתי בטיולים הללו, גרמה לי להבין עד כמה אני לא שייכת לאזור ולשאול את עצמי איך אפשר להרגיש לא שייכת במקום המרוחק רק 40 דקות הליכה מביתי. זרותי, מסתבר, ניכרה לעין. זה לא שהמוכרים לא היו נחמדים אלי. הם היו מאד נחמדים אבל גם שאלו אם אני בטוחה שאני רוצה חולצת פלנל משובצת באדום שחור לבן (היא דווקא הייתה יפה בעיקר באופן יחסי לז'אנר הפלנלים המשובצים). נראיתי להם, בניגוד לנחמד, תיירת ואפילו לא מן הזן הקונה. הם נתנו בנו את המבט של "מה עושה בת הטובים הזו עם המקומי הזה", כאילו היה הנחמד איזה פושטק שמוציא בת טובים לתרבות רעה. אחד אפילו שאל אותי אם ההורים שלי יודעים איפה אני ואם לא כדאי שאחזור הביתה.

עם השנים, אני, כמו שחברה שלי אומרת, "הפכתי את הירידה אל העם למקצוע" אבל גם הסביבה ההיא ועוד יותר מזה העם השתנו. כמו שלמדתי לאהוב את האזורים הללו ולהרגיש בהם בבית אילו המאיישים אותם השתנו וותיקי האזור למדו להכיל אותי ושכמותי. הסתובבנו שם השבוע, הנחמד, נער הבית ואני. לאחר מאמצים מרובים הצלחנו למצוא יום לבילוי משפחתי. נער הבית מת על האזורים האלו. נו מה? מאז שהחל נוסע איתנו בעולם הוא יודע שאמא (אבא כבר "הצפין" לאללה) חייבת להסתובב בכל מיני שלוחות של אסיה, אפריקה ושאר מקומות מקבץ לחלכאי ונדכאי העולם. אז הסתובבנו לנו בין חנויות התבלינים שאולי יש כמותן גם במקומות אחרים בעיר אבל שם הן גורמות לי לשלוח יד לארנק ולקנות מוצרים שכמה חודשים אחר כך אני לא פעם זורקת כי לא עשיתי בהם שימוש. גילינו חנויות לגאדז'טים בחצי מחיר ממחירם בצפון העיר. אבל גם ראינו שבתי קפה שעד לפני כמה שנים היו מלאים צעירים וצעירות שעברו לגור בשכונה נסגרו ובמקומם שבו למקום נגריות וחנויות מן הסוג של פעם. פגשנו באוכלוסיה הטרוגנית מאד: מהגרי עבודה ופליטים שמצאו בשכונה הלא קלה הזו מקלט זמני. ראינו צעירים שרצו דיור זול אבל לא כולם, למרות שהם מצהירים על עצמם כסובלניים והומנייים אוהבים לראות את מושאי הסובלנות ליד הבית. עוד ראינו אנשים קשי יום שהחיים לא אפשרו להם לעזוב לשכונה טובה יותר ואפילו משפחות עם ילדים צעירים המתפשרות על דיור זול אבל שולחות את הילדים להתחנך במסגרות פרטיות יקרות במקום לתרום לשיפור מערכת החינוך השכונתית.

ואז הבטן החלה לקרקר. הנחמד אכל בשכונה לפני שנה במסעדה טריפוליטנית קטנה בבעלות זוג נשים עדינות מראה. אני מודה שהשילוב בין מפרום, חריימה לידים מעודנות לא עושה לי את זה. איכשהו המטבח הזה מתקשר אצלי יותר עם חוסר עידון ולכן לא התעצבתי יותר מידי כשהסתבר לנו שהמסעדה נסגרה "כי הן לא ידעו כלום על אוכל טריפוליטני" כדבריו של מוכר התבלינים ששאל אותנו אם אנחנו רוצים אולי אוכל אשכנזי וגרם לי לרגע שוב להרגיש כלא שייכת. משהצהרנו באופן שלא משתמע לשני פנים שבחיים לא יתפסו אותנו בחברת גפילטע, הוא הורה לנו "ללכת ישר, בשני שמאלה עד שתראו תור ותדעו שהגעתם לסלימי מסעדה פרסית משהו משהו. תעמדו ותחכו כמו כולם כי לא תצטערו" ואני כמובן הבטחתי שאנחנו מנומסים ומכבדים תורים.

באמת היה שם תור והיו בו אבא ואמא פרסים שדיברו פרסית אל שלושה ילדים צעירים שהתחננו ללכת למסעדה אחרת אבל אמא התעקשה שמסורת זו מסורת ובחגים אוכלים אוכל של העדה. אין לי מושג אם היא אמרה את זה אבל זה נשמע לי מאד הגיוני כי הילדים שומעי הפרסית הרפו ממנה. מצד שני אולי היא אמרה להם שהיא תגיד אותם לאחמאניגאד. עוד היו שם אשכנזים לבנבנים כמונו, וכמה שעובדים בסביבה ומן המסעדה הפרסית ממול, שהייתה ריקה, הביטו בקנאה בתור ההולך ומתארך.

החלל בסלימי קטן, מאד קטן. בערך בגודל חדר השינה שלי ולא ברור לי איך הצליחו לדחוף לשם 8 שולחנות קטנים ואיך למרות קוטנם הם מצליחים להושיב סביבם גם 6 אנשים. התפנה שולחן קטן מידי עבור המשפחה הפרסית ואנחנו זכינו להקדים אותם בתור. הם, אגב, קיבלו את זה בגבורה. בעיקר הילדים שקיוו שנגמור את כל האוכל ולהם לא יישאר. אין תפריט בסלימי. מלצרית, שהיא אחת מבנות המשפחה, ולא הצליחה להחליט אם קוראים לי "נשמה" או "כפרה" הסבירה שלכל שולחן מביאים פיתות, צלחת של רשאד (איזה עשב מדליק. בשוק הכרמל תמיד צוחקים עלי שאני האשכנזייה היחידה המכורה לרשאד), צלחת עם גונדי וצלחת עם חורמה סבזי שאני אף פעם לא מצליחה להגיד את זה. כשאני נכנסת למסעדה פרסית ושואלים אותי מה אני רוצה אני אומרת "את הסבסבסבסז" הזה וישר מבינים. אז איך הם רוצים שאלמד? עוד אנחנו זכאים לצלחת אורז לבן, צלחת אורז צהוב עם עדשים ושלושה שיפודים לבחירתנו. הלכנו על שיפוד חזה עוף, שיפוד קבאב ושיפוד פרגיות.

אני לא משתגעת על גונדי. זוהי עבורי יציקה מן הזן הגרוע מקניידלעך וברוב המסעדות הפרסיות הוא מגיע בנוזל צהוב מרוב אבקת מרק. אבל את זה של סלימי אהבתי. למרות שהיה דחוס מאד הוא לא נדבק לדפנות הקיבה או המעיים והמרק בו שהה לא היה כל כך צהוב והיה לו טעם. קיבלנו שתי צלחות של חורמה סבזי, שהיו חמוצות לתפארת. אחת עם נתחים רכים רכים של בשר שהיינו צריכים לאיים על נער הבית שננשל אותו מן הירושה אם הוא לא משאיר לנו דוגמית ואחת נטולת בשר. זה מסוג המרקים שמנגבים עם לחם אבל היינו כל כך מלאים שהותרנו בערך שליש ממנו. השיפודים התגלו כשלוש חרבות (נורא פחדתי שהן ידקרו את אחת מן הכפרות המסתובבות בחלל הקטן והצפוף הזה עם צלחות אוכל חמות) עמוסות בשר רך, עסיסי, טעים (הקבאב היה קצת מאכזב) ולצידן נחו ארבע עגבניות גדולות שניצלו מבחוץ ושמרו על עסיסיות מבפנים וארבעה בצלים שלא הפכו לרכים מידי, מה שקורה לעיתים קרובות לבצל כששמים אותו על האש.

160 שקלים השארנו עבור כמויות האוכל שלא הצלחנו לסיים למרות הרעב (כולל 3 בקבוקי בירה שחורה). מראהו של התור שהלך וחסם את רחוב נחלת בנימין גרם לנו לקום למרות שמה שהיינו זקוקים לו יותר מכל היה חצי שעה של התרווחות בטרם נמשיך את הטיול שלנו. לכו לשם חברים, אבל בחורף. לקיץ אני כבר אמצא לכם מקום אחר.