השבת כבר כמעט כאן ואני

פוסע בצעד איטי ברחובות השקטים.

בבתי האבן פנימה אנשים טורחים על

הכנות אחרונות לשבת.

נושם את האויר הקר של אמצע החורף

אל תוכי ומהביל את הסביבה בנשימתיהחמה. 

בשמיים ערבב מישהו צבעים של כחול ואדום

ועם הזמן שחולף מוסיף שחור.

הרחובות שקטים ומחשבותי מהדהדות

בין קירות האבן.  חושב עלייך, על מעשייך

בביתך, לא רחוק ממני אבל רחוק מספיק

כדי שאחוש בדידות.

ברחובות האלו של טרם שבת, של רגעים אחרונים של אור,

של קור שקט שעוטף את הכל נדמה כי רק מחשבותי

בוקעות את המעטה העבה הזה מהדהדות,

אם היית כאן איתי, אם היית, אם..

אני זקוק למגע עינייך, לליטוף ידך, לחום נשימתך

על שפתי, זקוק לשמוע את צחוקך מרעיד את השקט.

זקוק להינהון הזעיר של ראשך כשאת רואה אותי פנימה,

לשיערך שמרפרף על פני עם הרוח שעובר בו.

הרחובות שקטים ולי יש הרבה מרחב למחשבות.

בשעה הזאת כשכל האנשים מתכנסים אצל השולחן

לקבל את השבת, את לא ממש רחוק ממני אבל,

רחוק מספיק כדי שאחוש קצת יותר מדי מרחב.