| באותו יום נזכר, שוב, בסבתא שלו. נזכר במה שהייתה אומרת לו, כשנדנד לה בשאלות שלו, כשהיה ממש קטן. בבית ספר יסודי. סבתא מה זה? סבתא איפה זה? סבתא מי זה? או כשהיה מתחיל לספר לה את מה שקרה בבית ספר. את כל מה שקרה בבית ספר, ושכח לסיים. לאנשים יש הקצבה של מילים, אמרה לו. ביום שנגמרות לך המילים אתה מת. אם תדבר הרבה, תמות מוקדם. סבתא שלו מתה פתאום, בדיוק כמו בן אדם שנגמרות לו המילים. לא מן גסיסה ארוכה או מחלה ממושכת. בום. פתאום נפלה ומתה. הרופאים אמרו שהעורק הראשי שלה נקרע. לא היה מה לעשות. כלום. נכון. היא הייתה חולה המון שנים. בעיות לב, אתם יודעים. תמיד התלוננה על הכדורים שהרופאים רשמו לה. נגד לחץ דם. נגד קרישה. נגד מי יודע מה. ומה אם זה נכון, הסיפור הזה של הסבתא שלי, שאל את עצמו בוקר אחד, בזמן שעמד מול המראה באמבטיה והתגלח. תעזוב, אמר לעצמו, זה הכול בובה-מעייסס. סיפורי סבתא. שאתה תתחיל להאמין לי עכשיו בשטויות האלה? אבל לאט-לאט נפלה עליו השתיקה. או, לפחות, קמצנות מילולית, קרא לזה. איך היה היום שלך, שאלה אשתו, כשחזרה הביתה לפנות ערב, מן המכללה בה לימדה. בסדר, אמר. שום דבר חדש. כלום, באמת? שאלה מופתעת. תמיד נהג לספר לה על הדברים החדשים. על מה שכתב באותו יום. על איזו הזדמנות עסקית חדשה. להתעניין בשלומה. איך עבר עליה יומה. אבל, הפעם, כלום. שתיקה. תגיד, אתה מרגיש בסדר, שאלה אותו לפנות ערב. אתה שקט כזה. לא כרגיל. לא, הכול בסדר, ענה. ובפנים ספר: שלוש מילים פחות. את ארוחת הערב העבירו בשתיקה. כן. תודה. תעבירי לי את המלח, בבקשה. מחר יום קשה, אמר לה. צריך ללכת לישון מוקדם. טוב, ענתה, גם היא קצרות. אני אעלה קצת למעלה, למחשב. צריכה לעבוד על הספר. צריך להגיש אותו להוצאה בתחילת השבוע הבא. לילה טוב, אמר. לילה טוב, אמרה. בבוקר קם מוקדם ויצא אל תחנת הרכבת בלי מילה. רק נשיקה קטנה על מצחה של רעייתו המנומנמת. יצא אל הרכבת. קנה כרטיסים לקרון השמור. פרש את העיתון מול פניו, מסתיר את העולם ומסתתר מפניו. סליחה, שמע קול נשי רך. אפשר אולי חלק מהעיתון. הוא הוריד לרגע את העיתון והביט לעבר הדוברת. היא ישבה שם, במושב שמולו. אישה נאה. מטופחת מאד. מאופרת בעדינות. בחליפה מחוייטת. שיער שחור שופע. גולש. חושף רק שמץ מן המצח. עיניים ירוקות, בורקות. עגיל קטן התנוצץ מעל לאחד הנחיריים. טבעת נישואין עבה, מוזהבת, על אצבעה. היא חייכה אליו. הוא חייך אליה חזרה. כן, בוודאי. איזה חלק את רוצה? מה שאתה לא קורא, ענתה. מצחיק, אמר, אשתי דווקא תמיד רוצה את החלק שאני קורא. זה החלק הכי טוב בעיתון. היא חייכה אליו שוב. איך שמתאים לך. גלריה? שאל. מדור הדעות? אולי ספורט, ניסה להתבדח. לא. ספורט לא. אולי גלריה. בטח יש שם משהו על אמנות. את מתעסקת באמנות? שאל. כן, ענתה קצרות. ציור? פיסול? כתיבה? חקר. ציור, קיצרה. איזה סוג של ציור, אם מותר לשאול? מודרני, רישום. ענתה. הוא דיבר. היא קיצרה בתשובותיה. הוא האריך. עד שנשמעה חריקת הבלמים הנוראה והרכבת נטתה על צידה. מישהו שוב לא הבחין ברכבת המגיחה מעבר לסיבוב. בדיוק דברנו לפני רגע, אמרה האישה לאחד מאנשי צוות החילוץ, שהוציא אותה מן הקרון ההפוך. היא ניסתה לנקות את הדם מעל חליפתה המחוייטת. לא. אני לא יודעת איך קוראים לו. אבל הוא היה נחמד כזה. דברן. מסכנה אשתו. החובש משך את הרוכסן וסגר את שק הגופות השחור. הם הניחו את גופתו על האלונקה והתרחקו משם.
|