סלחי לי אהובה,
כי נתתי ללהבה להתפוגג.
את, שהמתנת לי בשקט,
לא היית שם כשהגעתי. אני עוד זוכר את העניים,
ואיך פחדתי להביט בהן.
היום אני מחפש את המבט,
באנשים זרים על מיטות זולות. את הרגעים בהם הסמקנו,
לא יכולתי להכיל עוד, עדיין לא,
ברחתי לפני שיכולתי להספיק,
לספר לך שאני פוחד ממך. ועכשיו, הכל דומם בינינו,
והשקט שנותר מכיל חוויות אחרות.
לפעמים אני שומע את צחוקך בתמונה
אילמת, מחייכת ומלאת געגוע. ולמרות שאת במרחק נגיעה,
עדיין יש בי מן הרתיעה,
ובכל יום הולדת אני עוצר בשלך,
יום אחד לפני שאני שמח בהיוולדי. |
