בעולם מקביל אני ואתה רוקדים צמוד, אוחזים זה  בזו כאילו אנחנו האחרונים על פני האדמה. כאילו זו הנשימה האחרונה שלנו. אנחנו אוחזים ידיים ולא מרפים, מבינים שמצאנו את מה שחיפשנו חיים שלמים. בעולם מקביל, אנחנו מתכננים עכשיו את המשך החיים המשותפים שלנו לא בונים חיים בנפרד. 

אני שונאת פרידות, תמיד הייתי כזו, כמו ילדה קטנה שהשאירו אותה לבד בחושך וחרדת הנטישה שלה רק גדלה. אבל הפרידה ממך היא מטלטלת, אחרת, משהו בי קצת השתנה, כאילו גנבתי משהו שלא שייך לי והשארתי אצלך משהו ששייך לי שעכשיו יחסר מאוד. 

החיבור בנינו מראשיתו היה מפתיע, חשבתי שאתה הערס של הכיתה שמתלהב רק כי הוא יכול לסובב אותי, הפגישה הראשונה הייתה גרועה לא חשבתי שניפגש שוב. אבל אתה התעקשת, התחנפת ואני נעניתי. ואז גיליתי שאתה ממש דומה לי, מדבר "סיוונית" שוטפת. מיוחד מאוד , פורץ דרך עם חשיבה שונה ואחרת. 

ואחר כך, למרות המכשולים איך כתבתי לך פעם? אני מחייכת בגללך (לא טריוויאלי) אתה עושה לי דברים ואפילו בלי לגעת בי, אתה אחר ממה שאני מכירה וזה מאוד מיוחד מבחינתי, כאילו אתה מכיר את כל הכפתורים מאז ומתמיד. כמו פסנתרן שמחכה לפסנתר לנגן את היצירה האהובה עליו. 

אז  אריק  עכשיו אני רוצה להגיד תודה. אני יודעת שכעסתי ונעלבתי אבל הייתי קרן אור באחת התקופות הכי חשוכות שלי. אני מקווה שיהיה לך טוב ובאמת תהיה מאושר.