https://www.youtube.com/watch?v=seVwETicKss

מסרקת שערה מול המראה. פורמת ומרופפת קשרים אדומים של שיער.
יושבת על הדום קטיפה בצבע יין. רכות החומר גורמת לעור שלה להרגיש את הבד עוטף כל תא כמו בריבועי פוך משורטטים ומדויקים המכילים את כולה. אין סיכוי שחלק אחד אפילו יוחמץ.
מצופה באריג שכולו משדר נוחות. התאמה. נעימות.
הבגדים שלובשת מציגים תדמית מסוימת. בכל פעם אחרת. כשמביטה במראה כרגע, המחויטים האלה, משמשים כדי להראות שמדובר בבעלת סמכות, מישהי שאפשר לסמוך עליה.
כשהבגדים יורדים, זה כבר סיפור אחר. היא רגישה. פגיעה. אנושית ונוטה לטעויות בשיקול הדעת כמו כולם.
מגדל השן בו היא נמה את שנת הלילה, הושם לתפארה וקושט על ידי הגורים הנאמנים שלה, לתת לה הרגשה, לחדד בה את ההכרה, כי הם, כמו כולם, יודעים שזה העידן שלה. שהיא ראויה, שמחיאות הכפיים מסביב, לא מגיעות מהאודיטוריום הרחוק בו תמו לא מכבר חגיגות היין והזמרים שהיטיבו קולם עד שהיו מבושמים מידי מכדי לשיר, פינו את המקום לירח הכסוף שהציף אותו באורו.
מחיאות הכפיים הגיעו מכל פיסת אנרגיה שסבבה אותה. הגיע הזמן שתשמע אותן בעצמה. שיהיו נהירות וברורות, גם לה.
מאז ומעולם שמה מבטחה בלבנה החגיגית והמוארת. נשטפה באורה.
כשהיו אלה הימים החסרים בחודש, נתלתה בצורתה החצויה. סהר שגם כשהיה חסר, מילא אותה לפחות במינונים שיכולה הייתה להמשיך לחיות וכשמלא היה, הפך אותה למלכת העולם.
הייתה מחוללת במרכז היער ובשמלת התחרה המסתובבת נראתה כמו כלה הרוקדת טנגו מופלא עם הירח.
ההילה שהקיפה אותה, מאז ומתמיד, משכה אליה זאבים סקרניים. שיער פרוותם הסומר והברק בעיניהם הנוצצת העידו על כמה הם רעבים.
תמיד הצליחה לחמוק משם בדיוק בזמן. טרם הגיעו ונעצו בה את שיניהם. טרם התהדקה הלסת והפכה אותה לרכושם הפרטי. תמיד ידעה, שאם יקרה, יהיה זה רעבונו של הזאב שלה, שתשביע.
הרוח הפכה בעלי העצים הגבוהים ודימתה אותם לעשויי בדולח. הפיקה בהם רסיטל של דנדון פעמונים.
פעם היה רחוק ופעם קרוב מתמיד, אך תמיד ידעה, שכשיגיע, היא תדע.
תמיד הייתה בטוחה כל כך כמה תוכל לסמוך.
רק בזמן האחרון כשהאור סביבה צלול מתמיד ומסוגלת לחשוב, לעצור, להכיל את עצמה, רק לאחרונה, לא בטוחה. לא משוכנעת כמה מבורכת הנתינה האבסולוטית השוברת כל חומת הגנה ומאפשרת לו ולה להסתער.
כל כך אוהבת אותו.
בפעם הראשונה שידעה. הפעם הראשונה שלקחה נשימה עצמאית. עמוקה.
העיניים שלה מבריקות וצלולות כשהוא לידה.
כל חמשת החושים סוערים והופכים את שניהם לטורנדו מטורף המורכב מאותו הריח, אותו הטעם והקולות... נדירים הקולות האלה. משותפים רק לשניהם.
הזאב שלה. שהגן עליה בכל זמן, בכל עידן ומכל אויב שיזדמן וירצה להרע לה. בדיוק כפי שהיא מגנה עליו.
מצליחה לשמוע את הקול העמוק שלו, איך הוא מילל לכיוון הירח, גם כשרחוק.
לאחרונה, המאורה שלו, נראית לה רחוקה מתמיד. לא מצליחה באמת להגיע. להרגיש אותו שם.
מביטה במראה ומודה על כל שנייה בשינוי שחל בה. במודעות ובהכרה המוחלטת שמיטת העננים, עליה מניחה ראשה העייף בלילה, תפיח בה רק את החלומות שלה. החזקים והנכונים ביותר עבורה. אלו שישכילו בה את התובנות הנכונות ויטעו בה את הכוח להתמודד עם כל החלטה. אלה שבסופו של דבר, יותירו אותה שלמה ומסופקת. אמיתית.
הידיעה, שגם אם תדליק את האור בהפתעה, לא יהיו שם מפלצות שיזיקו לה. שהיא חזקה. שאין אף אחד שיטרוף אותה.
מוכנה להכיל אותו. כולו. שלה. להתבשם באהבתו ולהתחמם לו בפרווה.
משתוקקת שיבין שלא משנה מאיפה הגיע ולאן פונה דרכו, כשיציף אותה, האנרגיות ישארו באותה הטמפרטורה, באותו החום ובאותה העוצמה. בשבילו. בשבילה.
וילונות המשי משחקים במרדפי אור וצל עם הלבנה שבחוץ. חלון העץ פתוח לרווחה למקרה שיכנס מתוך הקור של הלילה. הגוף שלה חם. מלבד התשוקה, נובע החום הזה מהתובנה שהיא שם לעצמה. תמיד. גדולה וחזקה. גם בשבילו. אם יחליט. אם ירגיש כמוה. ממקום של בחירה נכונה. הדדית. ממקום של אהבה נדירה ואמיתית. לגמרי ממקום של אמת ושלמות. לא בכל מחיר.