עד מתי רכבים יעלוזו?

לצפייה במסך מלא

עד מתי רכבים יעלוזו?

‎15

צרכנות ורכב

153 תגובות יום שני, 7/1/08, 18:52

בשעה קשה זו של טרגדיות עולמיות ותהפוכות פוליטיות, אבקש להפנות את הזרקור לנגע החברתי שהכי פוגע בי באופן אישי (אמי זועקת מהיציע: בניגוד לפוגע בך באופן ציבורי?) - וזוהי כמובן מכת הרְכָבים שהתנחשלה עלינו לכלותנו.

כמו מילים וביטויים רבים אחרים (לגמור, מכנסיים, בן נעוות המרדות), נעלמה גם המילה מכונית מהציבוריות הישראלית ופינתה את מקומה לרֶכֶב - היוקרתי ממנה בעליל. הרכב, מלבד שימושו היומיומי, הוא גם מושא כיסופים, אפילו כאן בקפה, למשל אצל האושיות הבולטות קובי וקנין וטובי פולק - הראשון מקונן בפוסט מיתולוגי איכה צוותו יחדיו בלונדיניות ורכבים יוקרתיים, והשני מתאר את תשוקתו הנחרצת לרכב מסוג ג'יפ (ממש כמו יוסי בנאי במערכון המפורסם: "כל כך רציתי בן... או ג'יפ...")

האם זו רק אני שמצטמררת בכל פעם שמוזכרת המילה רכב, אם בשיחה או בכתובים? האם זו רק אני שמקמטת בחן את אף-הנאצר הנאה שלי לשמע היציר הלשוני הדוחה? לא, לא רק אני. ידוע למשל המקרה של ענת חברתי, שבחור שרצה לקבוע איתה דייט שאל: "איפה אפשר להחנות את הרכב על ידך (היא גרה אז בבית ילדותה, על דיזנגוף)"? ונענה ב: "אממממממ. כבר לא צריך, תודה ושלום!"

ובכן, אנשים רחימאיים - אין דבר כזה רכב. ז'תומרת יש, אבל הפירוש הוא שם כולל לכל סוגי הרכב, הממונעים והלא ממונעים, מסוס דרך אופניים וטנק ועד אווירון. מכונית היא מכונית, ואפילו האוטו החביב והפלבאי ממנה יצלח למשימה של תיאור כלי התחבורה המשפחתי, ובצוק העתים והבאמפרים של רמת-שרון - רכב-שטח. אבל לעבור בלעדית לרכב זה כמו להזמין בנאדם הביתה ולהציע לו לשבת על הרהיט במקום על הכורסה.

וכמובן שאין דבר כזה רכבים - רכב הוא שם עצם קיבוצי, ממש כמו חלב, וכשם שאין חלבים, גם אין רכבים, אלא פשוט רכב גם לתיאור של רבים, או אם ממש מוכרחים - כלֵי רכב. אבל כאן נכנס לתמונה הישראלית גם חיתוך הדיבור הצבאי המצורע, דהיינו: "תעמיסו את הציודים על הרכבים, ואל תשכחו את הנשקים!" מתי כן מתאים השימוש במילה רכב? לתיאור כללי, כמו למשל: המדרחוב סגור לרכב, או סגור לרכב ממונע בלבד וכאלה.

ולי, עם האסוציאציות הפרטיות בהחלט, מזכירה כמובן המילה רכב את רכב איטליה ופרשיו, כלומר את שתי אנדרטות הפרש המפורסמות של הרנסאנס - זו הארצית מאת דוֹנאטלוֹ וזו המתוחכמת ממנה מאת וֶרוֹקיוֹ.

דוֹנאטוֹ דִי בֶּרי בָּרדִי מפירנצה, הוא דונאטֶלוֹ, נחשב לחלוץ הפיסול של הרנסאנס. באמצע המאה ה-15 הוזמן לעיר פדובה לצקת בארד פסל פרש של המצביא הקשוח אֶראזמוֹ דָה נארני, שכינויו האירוני היה גָטָמֶלאטָה - דהיינו חתול מתוק מדבש. יותר מאלף שנים, מאז ימי האימפריה הרומית ופסל הפרש של מרקוס אָוּרֶליוּס, לא נוצק באירופה פסל פרש בגודל טבעי (בימי הביניים, כזכור, היה דחוף יותר להתלקק לקדושי הנצרות למיניהם), כך שהמשימה נחשבה למאתגרת מבחינה טכנית לא פחות מאשר מבחינה אמנותית. שבע שנים עבד דונאטֶלוֹ על האנדרטה, והתוצאה המרהיבה כללה סוס מסיבי בסטייל בלגי וקו אלכסוני דינמי שהתוו החרב והשרביט הממשיך אותה.

30 שנה אחריו יצק אנדריאה דֶל וֶרוֹקיוֹ, להזמנת מועצת העיר של ונציה, את דיוקנו של המצביא המהולל בָּרתוֹלוֹמֵיאוֹ קוֹלֵיאוֹני מהעיר בֶּרגאמוֹ, שנלחם עבור הרפובליקה של ונציה ואף ציווה את רכושו לעיר בתנאי שיקימו בה אנדרטה מפוארת לזכרו.

ורוקיו, שנחשב דווקא לפסל מקורי פחות מדונאטלו (לדוגמה - פסלי דוד של שניהם, מארד), התעלה ביצירה הזאת על האמן הבכיר ממנו, כשהצליח לפצח את חידת נקודת–הכובד ולהעמיד את הסוס באופן יציב על שלוש רגליים - שלא כמו דונאטלו שאיזן את סוסו שלו על כדור ארד. ורוקיו גם התחשב בהטעיה האופטית של הפרספקטיבה ועיצב את פניו של קוליאוני, ברוֹם האנדרטה הניצבת על כן גבוה, כגסים יותר משהיו במציאות, וכך השיג תואַם חזותי בהתבוננות מלמטה.

אנדרטת קוֹלֵיאוֹני, הנחשבת עד היום לאחד השיאים בפיסול העולמי, היא לכן ההוכחה לכך, שגם מי שאינם מתעלים למדרגת גאונוּת יכולים להגיע לפסגות היצירה - בתנאי כמובן שיש להם ביצים להמר על הסוס הנכון!

דרג את התוכן: