מה שיש - סיפור על זיכרון שלא הולך - המשך

6 תגובות   יום שני, 7/1/08, 20:15

היום אני לא יכולה להתרוקן. מוחי מלא עד אפס מקום. זה לא פשוט להסתובב עם כמות מידע כמו זו שאני סוחבת עימי לכל מקום, כל חיי, כשכל רגע מעצים אותה.

לכן ימיי מחולקים היטב – שעתיים עשייה, עשרים ושתיים שעות של חדר אפס. כך אני קוראת לו, לחדר שהקמתי לעצמי. הוריי בנו לי כזה בשלב די מוקדם, אחרי שחטפתי התמוטטות עצבים בגיל ארבע עשרה. פשוט נחתתי על הרצפה והתחלתי לפרכס, חשבתי באמת שהמח עומד להתפוצץ. בדיעבד מסתבר שאכן הוא היה על הסף. עם השנים הוא גדל, כדי שיהיה מקום לאכסן את כל מה שנכנס. זה היה לפני שמצאתי את שיטת הכוורת. ואז כל המידע היה מתרוצץ לי בפנים ללא שליטה, דופק על דפנות המח, מרחיב אותו.

אפשר לתאר את הזעזוע שעברתי כשיום אחד הבחנתי שהגולגולת שלי גדלה. זה היה כשעשיתי קוקו. פתאום הרגשתי גבשושית. הלכתי לרופאת משפחה שמיד צרחה עלי איך לא בדקתי את זה קודם ואולי יש לי סרטן. אחלה. אולי עדיף, עברה מחשבה בליבי, שמיד הסתלקה לה. הרופאה הטיפשה טעתה כמובן, אבל איך היא יכלה לנחש שהמח שלי חזק מהכל, אפילו מהגולגולת המכילה אותו ואמורה להגן עליו? לאט לאט הוא התחכם לה וגדל, בתחילה בצורה לא מבוקרת, שאילצה אותי ללכת עם השיער מפוזר באופן מתמיד ולהראות כמו קלינגון, ואחר כך באופן חלק יותר, כך שהקדקוד שלי נשאר בפרופורציות לעצמו, רק לא לשאר האנושות.

כך התהלכתי לי, עב"ם אנושי בגיל ההתבגרות, כי זה בדיוק מה שהייתי צריכה הרי, בנוסף לכל השינויים שגם ככה התחוללו ללא רחמים בגופי ונשמתי. זה רק הלך והחריף, ההתמודדות עם התופעה שלי, תופעת אי השיכחה.

אם בהתחלה זה נחשב לי למתנת-אל, לדבר שמקדם אותי וגורם לי להיות מיוחדת וחכמה, עם הזמן זה הלך והעיק. כמובן שהוקפצתי כיתה אחר כיתה ומעולם לא הצלחתי להשתלב חברתית, כי עוד הייתי ילדונת מבפנים. אבל ידעתי יותר מכולם. הרבה חיבה זה לא הביא לי.

בגיל ארבע עשרה כבר הייתי לקראת סיום התיכון, מסתובבת לבדי ברחבי בית הספר הענק, מלא בחבר'ה בני שמונה עשרה. הכי קטנים שם היו גדולים ממני בשנתיים. האנשים היחידים שהתייחסו אלי היו המורות והחננות, הילדים הדחויים, הלבנבנים עם המשקפיים והחצ'קונים, מעט המחוננים, וכמה חתולות תועות. מיותר לציין שחיבת המורות הרחיקה ממני את כולם עוד יותר.

הייתי תופעה.

וכשגדל לי הראש, הייתי תופעת-על.

דרג את התוכן: