מתי בדיוק מתחילה עונת הפרסים? זה עניין של פרשנות. יש שמחשיבים את פרסי האינדיפנדנט ספיריט, המוענקים בסוף נובמבר, לפתיח הרשמי של העונה ויש מי שיחכה עוד קצת לפרסי המבקרים הראשונים. מי שמבחינתו פרסים = אוסקר ולא שום דבר אחר, יתייחס לפרסי הגילדות והאיגודים המקצועיים כתחילתה של עונה קצרה יותר, מאחר ושם מצביעים גם חברי אקדמיה. קיים קשר ישיר בין פרסי הגילדות לפרסי האקדמיה, אם כי לא חפיפה מלאה. זאת בעוד לאף אחד מתאי העיתונאים והמבקרים אין גישה לטופסי ההצבעה לאוסקר. מסיבה זו, כשמתפרסמים המועמדים לפרסי גילדת השחקנים, חוקי המשחק משתנים ומתחילה להתבהר תמונת התחרות הסופית.

מבחינה סטטיסטית, סרט שזוכה בכמה שיותר פרסי גילדות, זוכה בסופו של דבר גם באוסקר. זה הגיוני מכיוון שרבים מהאנשים שהצביעו לפרס של הגילדה אליה הם משתייכים, שולחים באותו חודש את הצבעתם גם לאקדמיה. חרשתי בעבר גם על כך שלמרות שהמבקרים מסייעים לקמפיין לעידוד מתן פרסים לסרט כזה או אחר, אין להם שום השפעה ישירה על דעת חברי האקדמיה, שמעניקים את הפרסים לפי מערכת השיקולים שלהם. על כן, "כוננות עם שחר" נחשב פייבוריט לזכיה באוסקר, עד שגילדת השחקנים קלקלה את החגיגה.

מה שקרה הוא שסרטה החדש של קתרין ביגלו סחף את מרבית פרסי המבקרים שהוענקו עד כה. רק "המאסטר" של פול תומס אנדרסון ו"אהבה" של מיכאל הנקה נצחו אותו מדי פעם, אבל שניהם לא נחשבים לבעלי סיכוי ממשי לזכות באוסקר. לפני שלוש שנים, כאשר סרט קטן וכושל מסחרית בשם "מטען הכאב" (שגם אותו ביימה ביגלו) החל לבלוט בקרב סיכומי השנה, התחילו לדבר עליו ברצינות כמועמד לאוסקר. חודשיים לאחר מכן, הוא כבר היה פייבוריט לזכיה, הרבה בזכות חלק מהגילדות שהעדיפו אותו על פני המתחרים. הוא לקח את פרס גילדת המפיקים ואת פרס גילדת הבמאים, אבל הפסיד ל"ממזרים חסרי כבוד" את פרס גילדת השחקנים. זה לא שנה הרבה, מאחר וממזרים נחשב לאיום פחות משמעותי על האוסקר מאשר "אווטאר" שלא זכה באף פרס מהגילדות הגדולות.

הפעם, קתרין ביגלו מגיעה מהכיוון ההפוך. הסרט שלה נראה כמו אחד מבעלי הסיכוי הטוב ביותר לזכות, אולם הגילדה הראשונה שחשפה את מועמדיה, שבשה את התכניות. גילדת שחקני המסך, לה גם היצוג הגדול ביותר בקרב חברי אקדמיה, לא מעניקה פרס לסרט הטוב ביותר. במקום זאת, הפרס הגדול של הגילדה הוא לצוות השחקנים הטוב ביותר ובכל 19 שנות הטקס, הייתה רק פעם אחת בה הסרט שזכה בסופו של דבר באוסקר, לא היה מועמד לפרס האנסמבל של הגילדה. זה היה "לב אמיץ" של מל גיבסון והזכיה שלו באוסקר מנוגדת לכל מה שידוע על התנהלות התעשיה בעת הענקת פרסים.

לב אמיץ יצא ב-1995 והיה מועמד למספר פרסים, אולם קשה לומר שבלט במיוחד לאורך העונה. הוא היה מועמד לפרסגילדת המפיקים וגיבסון עצמו מועמד מטעם הבמאים וגם זכה בגלובוס הזהב, שהוא פרס עיתונאים לכל דבר, אבל הסימן הראשון לכך שהוא עומד לזכות באוסקר, הגיע רק מצד האקדמיה עצמה. באותה שנה יצא לאקרנים גם "אפולו 13", בבימויו של רון האוורד. לא מהבמאים הנערצים עלי, אבל בהחלט מחביביה של הוליווד. אפולו 13 זכה בפרסים מטעם גילדת המפיקים, הבמאים והשחקנים. שלוש מהגילדות הגדולות בהוליווד העניקו לו את הפרס החשוב ביותר שלהן, זה בוודאי אומר שהסרט בדרך לזכיה באוסקר. אלא שעם ספירת הקולות, התברר שאפולו 13 אינו מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי. מדובר בסוג של תקדים, מאחר והזוכה בפרס גילדת הבמאים, תמיד מועמד גם לאוסקר בקטגוריית הבימוי (אלא אם הסרט אינו כשיר מסיבה טכנית). הוא לא בהכרח יזכה, אבל אפילו לא להיות מועמד, זו הפתעה מוחלטת. סרט נוסף, שעוד איכשהו היה אפשר לדמיין אותו גונב נצחון, הוא "על תבונה ורגישות", אלא שגם הוא לא קבל מהאקדמיה מועמדות על הבימוי. כמו אפולו 13, גם את על תבונה ורגישות ביים אדם שעתיד לזכות באוסקר, במקרה הזה, אנג לי. במקום האוורד ולי, המתחרים של מל גיבסון על האוסקר היו כריס נונאן (בייב), טים רובינס (גבר מת מהלך), מייק פיגיס (לעזוב את לאס וגאס) ומייקל רדפורד (הדוור). לא הרשימה הכי זוהרת וגיבסון היה ללא ספק המתמודד החזק מבין החמישה.

עד היום, מדובר בסוג של מסתורין כיצד שני המתחרים החזקים של לב אמיץ, כשלו בנסיון להשיג מועמדות לאוסקר על בימוי, מה שלמעשה חרץ את גורל התחרות. אמנם, מספר שנים לפני כן, זכה "הנהג של מיס דייזי" באוסקר מבלי להיות מועמד על הבימוי, אולם הייתה זו הפעם היחידה מאז 1932 שדבר כזה קורה והדינמיקה של פרסי האקדמיה השתנתה משמעותית מאז. מבחינה היסטורית, נראה שהאקדמיה עשתה בחירה נכונה, מכיוון שלב אמיץ נחשב כיום לסרט איכותי ומשפיע יותר משאר המתחרים (אם כי, אני אישית יותר אהבתי את "בייב"). זה גם מצב נדיר בלי קשר, שמתייחסים בדיעבד לבחירה של האקדמיה כמוצדקת.

לרוב, יש תאימות מסויימת בין טעם המבקרים לטעם אנשי התעשיה, כאשר קיימים הבדלים מובנים הנוגעים לנטיית הגילדות לקולנוע יותר מיינסטרימי מאשר המבקרים. מקרה יוצא דופן היה בסוף 2005. "הר ברוקבק" היה חביבם הן של המבקרים והן של רבים מאנשי התעשיה. הסרט שבר את שיאו של "רשימת שינדלר" במספר הפרסים בהם זכה בסך הכל והגיע גם לאוסקר כפייבוריט ברור. זמן קצר לפני כן, הפתיע "התרסקות" וזכה בפרס האנסמבל של גילדת השחקנים. זה היה לא צפוי, אבל יחסו את הזכיה לצוות השחקנים הרחב של התרסקות, שכנראה מגדיר את ההבדל בין פרס זה לבין פרס הסרט הטוב ביותר של ארגונים אחרים. בקצה קצהו של טקס האוסקר של אותה שנה, כאשר הר ברוקבק מחזיק בשלושה פרסים, כולל לבמאי אנג לי, אותו אחד שלא היה מועמד מול מל גיבסון, עלה ג'ק ניקולסון למרכז הבמאי להכריז על המועמדים והזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר. אני עדיין זוכר את השמחה המהולה בהלם שנשמעה מכיוון הקהל כאשר ג'ק קרא בחיוך את שמו של התרסקות. הר ברוקבק זכה בכמעט כל פרס אפשרי, אבל לא באוסקר וגילדת השחקנים הייתה היחידה שנבאה כביכול את התוצאה הנכונה.

בעקבות מקרה זה, היו שראו בגילדת השחקנים הגורם החשוב באמת בפרסים המקדימים את האוסקר. כיצד ניתן להסביר הפסד של שיאן הזכיות העולמי, אם לא דרך הארגון היחיד שלא בחר בו? בשנה שלאחר מכן, בחרה גילדת השחקנים את "מיס סאנשיין הקטנה" כבעל האנסמבל המצטיין ורבים ראו בכך סימן ברור שהסרט עומד לזכות. לצורך העניין, המהמרים התעלמו מהעובדה שמיס סאנשיין לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי וחשבו שגם ככה האוסקר ילך לסקורסזה, אז ההצבעה לסרט הטוב ביותר תהיה מנותקת לחלוטין מההצבעה לבמאי. אם אתם בקיאים מעט בהיסטוריה של האוסקר, אתם יודעים ש"השתולים" של סקורסזה היה הזוכה הגדול של האוסקר באותה שנה ולמעשה, שהר ברוקבק הוא נכון לעכשיו הסרט האחרון שזכה בפרס הבימוי מבלי לזכות בפרס הסרט. בשנים הבאות, הזוכים בפרס גילדת השחקנים לאנסמבל הטוב ביותר היו: ארץ קשוחה, נער החידות ממומביי, ממזרים חסרי כבוד, נאום המלך והעזרה. שלושה מתוכם זכו באוסקר לסרט הטוב ביותר ושניים לא. הלקח מכאן הוא שגילדת שחקני המסך היא כח בלתי מבוטל בהוליווד, אבל הצבעה לאוסקר מורכבת מהרבה יותר גורמים ושיקולים מאשר גילדה אחת. מה גם שלא כל מי שמצביע לטקס מסוים, יצביע גם לאוסקר. ההרכבים אינם חופפים וסרט שזכה ל-40% מהקולות במקום אחד, אולי יזכה רק ל-20% במקום אחר.

מקרה אחר, התרחש לפני שנתיים. "הרשת החברתית" היה באופן ברור חביבם של המבקרים בסוף השנה וקטף פרס אחר פרס. דובר עליו כעל פייבוריט לזכיה באוסקר והוא היה מועמד גם לפרסי הגילדות השונות, אולם מועמד אינו בהכרח אומר זוכה. מבין ארבע הגילדות הגדולות - מפיקים, במאים, שחקנים ותסריטאים - רק האחרונים בחרו להעניק פרס להרשת החברתית וליתר דיוק, לא ל"לנאום המלך" של טום הופר. שלוש הגילדות הראשונת נתנו את הפרס הגדול שלהן לסרטו של הופר האלמוני, שגם זכה באוסקר בסופו של דבר. גילדת התסריטאים אמנם העדיפה את "התחלה" בקטגוריית התסריט המקורי (הרשת החברתית זכה כתסריט מעובד), אולם נאום המלך לא היה כשיר לתחרות, כך שהוא גם לא באמת הפסיד. זו הייתה דוגמה מובהקת להבדל בין פרסי מבקרים ועיתונאים לבין פרסי הגילדות. כמה שהראשונים עושים רושם וכותרות ומקלים את העבודה על שיווק הסרט, הם אינם מצביעים לאוסקר. הזכיה של נאום המלך לא הייתה מפתיעה, רק קצת מרגיזה למי שרצה שהרשת החברתית יקח את הפרס.

עכשיו עולה השאלה לאיזה תרחיש תיפול השנה הזו. "כוננות עם שחר" הוא חביב המבקרים, אולם הוא אינו מועמד לפרס גילדת שחקני המסך בקטגוריית האנסמבל הטוב ביותר. ארבעה סרטים חזקים כן מועמדים: ארגו, לינקולן, עלובי החיים ואופטימיות היא שם המשחק. נוסף להם, מועמד מלון מריגולד האקזוטי, שאינו נחשב לבעל סיכויים לזכות באוסקר. זו כנראה עומדת להיות שנה צמודה דווקא כי השחקנים לא הלכו עם המבקרים ולא העניקו לכוננות עם שחר מועמדות, פרט לפרס השחקנית הראשית לג'סיקה צ'סטיין.

את השאלה האם קתרין ביגלו בדרך לאוסקר שני, למרות גילדת השחקנים, נגלה בהמשך. זו יכולה להיות חזרה על תקדים 95' בו סרט שאינו מועמד לפרס האנסמבל הוא הזוכה הגדול של האוסקר. זו יכולה להיות גם חזרה על מקרה הרשת החברתית, בו סרט אחד אהוב מאוד על המבקרים, אבל לא זוכה לאותה הכרה מצד הגילדות. באחד המרוצים היותר צמודים מאז שאני עוקב אחרי האוסקר, יכול גם להיקבע דפוס חדש לחלוטין.