רב שיח על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון – ההרצאה ניתנה על ידי הפרופ' מאירה וייס
זיכרון כמהות, כבסיס ל"אני" ולזהות
יוצרים רבים מתייחסים לזיכרון כאל הבסיס שעליו מבוססת הזהות האישית.
"אדם הולך על זיכרונותיו, הם הנעליים שלו", אמר אבות ישורון.
"ואני לא רק הולך במישור, אני מטפס". מוסיף חגי ליניק, זוכה פרס ספיר על ספרו "דרוש לחשן" שמתבסס על זיכרונותיו.
"אם יש לחיים בסיס שעליו הם עומדים, אם אין הם אלא ספל שהאדם ממלא, וחוזר וממלא – הרי שהספל שלי ניצב בלי ספק על גבי הזיכרון הראשון שלי…", אומרת לנו וירג'יניה וולף, בספרה, "רישום של עבר".
וכאן עוברת המחברת ומתארת כיצד יכלה להקדיש אין סוף שעות, אין סוף ימים, ושנים, בניסיון להגיע לזיכרון הראשון שלה. שעות. ימים, שנים. כדי להגיע למה שהיה. לזיכרון האמיתי, לאמת. .
גם אורנבך מקדישה שנים רבות מחייה לניסיון למצוא את תמונותיהם של אחיה ואימה בדשא באושוויץ לחיפוש אחרי "הזיכרון האמיתי".
 לקריאת הקטע המלא לחצו מאירה וייס
פרופ' מאירה וייס,
אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה,
כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית
הישראלית. פרופסור מאירה וייס אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)
ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008). |