מאז ומתמיד החלום שלי היה לשכב בנחת בבית, לא לעשות כלום, ולפני שאני הולך לישון, להיכנס לחשבון הבנק שלי ולראות בכמה התעשרתי.

אף פעם לא אהבתי להתאמץ, ועצם המחשבה ללכת יום יום, כמו אבא, לעבודה, גורמת לי סיוטים. פעם, בחופש הגדול, עבדתי אצלו בנפחייה בתור עוזר, ועד היום יש לי צלצולים באוזניים מהמכות של הפטיש על הברזלים. תמיד קינאתי באלה שזכו בפרס הגדול של הלוטו ויכולים לחיות כמו מלכים רק מהריבית שהם מקבלים מהבנק.

כל יום חמישי אני הולך לדוכן של מפעל הפיס וקונה כרטיס. למה רק אחד?... כי אם זה שלמעלה אוהב אותי, אז לא צריך יותר מכרטיס אחד. אחרי הבדיקה אני זורק את הכרטיס לשירותים ומוריד עליו את המים, שאמא לא תגלה ותחשוב שגידלה ילד מהמר.

בכל ערב לפני שאני הולך לישון אני חולם על הרגע הזה שאבוא לאבא, אתן לו את הצ'ק לדירה החדשה שהוא חלם עליה, ואגיד לו שהוא לא צריך יותר לעבוד בחיים שלו. גם לאה אחותי תקבל דירה ואולי גם טויוטה, ישר מהניילונים.

עם הזמן חשבתי שאם לא בלוטו אז אולי יש עוד דרכים להגשים את החלומות שלי.

הכי טוב זה להמציא איזה פטנט. אדיסון, למשל, אחרי שהמציא את מנורת החשמל כבר לא היה צריך בכלל לעבוד. מספיק שהוא מקבל עשרה סנטים על כל מנורה שהוא מוכר, כלומר, שמישהו מוכר בשבילו בחנות, כדי לחיות כמו מלך ולא לעשות כלום. אז כל מה שאני צריך זה רק לחשוב על איזה רעיון, ואני מסודר לכל החיים. לא סתם פטנט, אלא משהו שכל בנאדם צריך, ולא רק בארץ, אלא משהו כזה כללי שילך בכל העולם.

בהתחלה חשבתי על משהו למטבח. שגם אמא תיהנה. מכונה שעושה סנדוויצ'ים זה דבר שילך לא רע בכלל, ואולי אוכל לבנות את המכשיר הראשון בנפחייה של אבא, אבל דווקא בגלל זה הורדתי את הרעיון מהפרק. חלק מהתוכנית שלי זה לעשות לאבא הפתעה, ואם אצטרך להסביר לו הכול כבר בהתחלה, אז ילך לי החשק להמשיך. חוץ מזה, שמעתי מאבא שהברזל התייקר בשלושים אחוזים בחודש שעבר, וזה אוֹכל לי מהרווחים עוד לפני שייצרתי את המכשיר הראשון.

לפי מה שקורה היום במדינה, הכי טוב היה לחשוב על רעיון שחוסך במים, אבל אם פתאום יבואו עלינו שנתיים-שלוש עם הרבה גשם, אף אחד כבר לא יתעניין בפטנט שלי.

ההתלבטויות שלי הסתיימו בטיול השנתי של הכיתה. אחרי שעתיים של נסיעה עשינו הפסקה לשירותים בשטח, בנים בצד שמאל ובנות בימין. הבנים חזרו צ'יק צ'אק לאוטובוס, ולבנות חיכינו יותר מעשרים דקות. רינה וזהבה חזרו אחרי חצי שעה, שבשביל קצת פיפי הן עשו את צעדת ארבעת הימים.

"זאת לא חוכמה," אמרה רינה אחרי שעלתה לאוטובוס, "אתם הבנים מסובבים את הגב ושולפים את מה שיש לכם, אבל אנחנו הבנות לא יכולות לקחת צ'אנס, כי אם אנחנו רק חושבות שמישהו מציץ לנו, שום דבר לא יוצא.

מיד חשבתי על הרעיון להמציא מתקן שיאפשר לבנות לעשות פיפי כמו בנים. לבנות זה יהיה אפילו קל יותר, כי כשהן יעשו פיפי, הכי הרבה יראו להן מין צינור מפלסטיק ולכולן זה יהיה בדיוק אותו דבר. חוץ מזה הפלסטיק רק יותר ויותר זול כל שנה.

הבעיה הראשונה הייתה לבחור צינור, ואחרי שניסיתי כל מיני פלסטיקים שפירקתי משמפואים ישנים, מצאתי בחנות לחומרי בניין צינור כזה שקוף שרַצפים ממלאים אותו במים ומודדים בו את גובה הבלטות. מטר אחד של צינור כזה עלה לי ארבעה שקלים, אבל אם קונים גליל שלם זה יוצא רק שקל וחצי למטר, ומטר אחד מספיק אולי לעשרה מִתקנים. את הקצה של הצינור הדבקתי בסוּפֶּר-גְלוּ לניילונים שגזרתי משקיות חלב, ואת השקיות תכננתי להצמיד בגומיות לָרגליים. אני יודע שהמוצר הסופי צריך להיות מסיליקון ושצריך לעשות אותו מיציקה אחת, אבל בשביל הפטנט אני צריך רק משהו שעובד, אפילו אם הוא לא יהיה הכי מושלם בעולם.

אחרי שהכנתי שלושה מִתקנים חיפשתי באינטרנט עורך דין של פטנטים. התקשרתי אולי לחמישה מספרים, אבל רק פעם אחת הצלחתי לדבר עם מזכירה אמיתית. היא אפילו לא שאלה במה מדובר, אבל אמרה שרישום פטנט זה דבר שעולה הרבה כסף, שקודם כול אני צריך להיות בטוח שזה באמת עובד, ושלא המציאו את זה לפָני.

סיפרתי על ההמצאה שלי לאחותי לאה והראיתי לה את המִתקן, אבל היא אמרה שבחיים היא לא תכניס חתיכת פלסטיק מטונפת למקום הכי עדין בגוף שלה, אפילו שהשריתי את זה באקונומיקה וניקיתי את זה בטרפנטין. ביקשתי ממנה שלא תרוץ לספר על זה לכולם, והיא אמרה לי שאני לא צריך לדאוג, שרק מהבושה היא תשתוק.

סיפרתי לכמה בנות מהכיתה, אבל בלי להראות להן את זה. הן התפוצצו מצחוק, אמרו לי שהתחלקתי על השכל ושאין שום סיכוי שמישהי תקנה דבר כזה. בסוף לא הייתה לי ברירה וסיפרתי על הפטנט גם לניצה, שאף פעם לא התביישה בנושאים האלה, ובהפסקות השירותים בטיולים של הכיתה היא תמיד חזרה ראשונה מהצד של הבנות.

כשהראיתי לה את המתקן והסברתי לה איך משתמשים בו, היא עיקמה את הפרצוף, אבל אחרי שהצעתי לה השתתפות ברווחים, היא אמרה שהיא מוכנה לקחת את זה לניסוי, אבל רק בשירותים אצלה בבית.

למחרת בהפסקה הגדולה עברתי לידה וקרצתי לה. היא חייכה ולא אמרה כלום, אבל בסוף הלימודים ואחרי שכל הילדים הלכו הביתה, היא אמרה לי שאם הייתי מבין בפסיכולוגיה של בנות, אפילו לא הייתי חושב על הפטנט הזה. "כמעט חצי מהפיפי נשפך והרטיב לי את המכנסיים," היא אמרה, "אבל גם אם יעשו את זה מחתיכה אחת של צינור, אין סיכוי שמישהי תסכים לעשות מעצמה גבר, ואם היום אני הולכת אולי עשרים מטרים ועושה פיפי אחרי השיח הראשון שאני רואה, אז עם המתקן הזה אני אלך קילומטר ותמיד אפחד שמישהו מתחבא ומציץ לי."

ניצה סיפרה על הפטנט שלי לזהבה ולגיורא, אולי מתוך נקמה על המכנסיים שנרטבו לה, ותוך שבוע כל בית הספר ידע. הבנים קראו לי יוסיפיפי ועשו לי פוזות בכל פעם שעברו לידי.

שבוע אחר כך יצאנו לטיול השנתי בנגב.

"בנים לצד שמאל ובנות לצד ימין," קראה המורה בהפסקת השירותים.

"ואלה עם המתקן של יוסי יכולות להישאר באמצע," אמר גיורא, וכולם התפוצצו מצחוק. אפילו המורה חייכה, ובאותו רגע רציתי לקבור את עצמי.

אבל הכי התבאסתי כשגיורא אמר לי שהוא בדק באינטרנט וגילה שכבר המציאו את הפטנט שלי.

כשחזרנו מהטיול הגעתי לדוכן של הלוטו וקניתי לעצמי חמישה כרטיסים, אבל רק בשביל להירגע. אני כבר חושב על הפטנט הבא, והפעם זה יהיה משהו בשביל בנים, כך שלא אצטרך את הטובות של אף אחת בשביל לנסות את זה.

וגיורא עוד יתחנן שאתן לו אחד כזה בהנחה.