יום שבת אני יושב לבד בחצר, כולם יושבים בבית ביחד ומדברים. הם כבר הרימו ידיים, לא מנסים יותר לצרף אותי לשיחות. לוגם כוס קפה ומתבונן בגינה, מתכנן בליבי מה לשתול. קצת פטרוזיליה, בצל ירוק, אולי גזרים, עגבניות קר מדי. צריך לאסוף את החרובים שנפלו מעץ, עוד מעט הם יתחילו להירקב. עניינים שברומו של עולם, אף פעם לא משתמש בחומרי הדברה. מפזר קצת קומפוסט ומשקה, עודר בין השורות ומתבונן בצמיחה. לוגם עוד לגימה מהקפה ומדליק סיגריה, יום אחד העישון יגמור אותי. לפתע משהו חובט בכתפי, אגוז פקאן, אני יושב מתחת לעצי הברוש. איך לכול הרוחות נופל עלי פקאן, מתבונן בצמרת העץ מחפש את האשם. על הצמרת עומד עורב שחור ענק, מקרקר בתסכול ומתבונן בי. "עורב, תגיד לי אתה משועמם, משליך עלי אגוזים סתם כך." הוא לא עונה, רק ממשיך להסתכל עלי במבט מתריס. אני מבין אמרתי לו בליבי, מלחמה, הרמתי את הפקאן, פיצחתי אותו . "תודה על פקאן" ואכלתי אותו בתאבון. הוא נחת על הדשא, עומד שלושה מטרים ממני ובוחן אותי בחוצפה. אני מסלק מעל בגדי את הקליפות שמסגירות את מעשיי. הוא שולח אלי קרקור הזהרה ועף לעץ הפקאנים של השכנים. חוזר ופקאן נוסף במקורו, הסקרנות אוכלת אותי, מה הוא עושה. אני עובר לשבת מתחת לעץ המנגו, בצד השני של הגינה ומתבונן במעשיו. הוא נוחת על הצמרת של הברוש ומפיל ממקורו את הפקאן על ספסלי. מנסה לפצח את האגוז, עכשיו אני מבין למה יש תמיד פקאנים על הדשא. הוא מנסה כמה פעמים ולא מצליח, עומד על הדשא מתוסכל וחושב מה לעשות. לפתע פורס כנף ומתעופף לחזית הבית ואני אחריו, מת מסקרנות. הפרחח נוחת במרכז הכביש ומניח את הפקאן על האספלט ונסוג למדרכה. הוא עומד וממתין בסבלנות, רכב עובר ומנפץ בגלגליו את אגוז הפקאן. הוא ניגש לרסיסים ואוכל בתאבון, עורב חכם. מה אני צריך לשבת ולפטפט עם אנשים בחדרים סגורים. שיש לי את נפלאות הטבע בחצרי. אלון
|