כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    החיים יפים


    בצידו האפל של הירח,
    חיים אנשי הצללים בדממה.
    איש קולם אינו שומע,
    מושפלים עד אדמה.

    אך בלילות של ירח מלא,
    בין חושך לחמה,
    זאב בודד בשמם קורא,
    זועק אל..
    השממה.
    ***
    כול הטקסטים, השירים והסיפורים בבלוג מקוריים
    ***
    כוכבים, יש רק בשמיים...
    ***
    אשמח לתגובות

    כול הזכויות שמורות
    צוריאל צור

    תגובות (7)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      20/10/14 17:19:

    אהבתי את מה שכתבת פה, מכל מיני סיבות.

    שני דברים עצובים לי עכשיו. אחד שאחרי כל הזמן שאני קוראת אותך, הסיבה שהזמנת אותי לקרוא את התוכן היפה הזה היא כי אני כתבתי הרהורים על מוותוהשני כי אמרת שאתה מפסיק לכתוב.

     

    אז עד שתחזור שיר שאני יותר מהרבה אוהבת.

     

    ''

     

      9/10/14 10:03:

    תודה על ההשקעה, המחשבה, האיסוף והעריכה.

    פוסט מרחיב דעת ומרווה נפש.

    יום טוב:))
      3/11/13 18:43:
    *לבל יהא יומי הרגל...
      3/1/13 20:46:
    כמה כואב הוא עולמם של אלו שבאו סבלו והלכו ללא לאות מבלי לבחון את סיבת בואם כלל
      23/12/12 19:38:
    שבוע טוב ומבורך, תודה!
      22/12/12 20:59:
    " לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל, עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגל".. תודה על הפוסט , המידע והשירים .. (: שבוע טוב , נעים חמים ..
    0

    מלידה ונעורים, אל זקנה ומוות-ומה שביניהם

    7 תגובות   יום שני, 17/12/12, 21:53

    "הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.

     הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.

    הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.

     יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך".

     

    (שירי סוף הדרך, מאת: לאה גולדברג.)

    **

    ''

     

     

    כולנו נולדים אל תבנית קבועה של לידה, משך חיים מסוים ומוות, אשר אין לנו יכולת בחירה או שליטה על תבנית זו מלבד היכולת לנסות לנתב את חיינו בדרך הטובה ביותר ובמינימום טעויות. והתוכן שאנו יוצקים לתבנית חיינו, מלידה ועד למוות הבלתי נמנע.

    כפי שנאמר במשנה בפרקי אבות, פרק ד' : " שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

     

    בשירה סוף הדרך, מתייחסת המשוררת אל המסלול אותו עובר האדם מנעוריו עד הזקנה, כתחנות מסע בזמן.

    בתחילת המסע, הנער מלא מרץ ואנרגיות, הוא נרגש מחוויות החיים מהתגליות והמראות החדשים הנגלים לו במסעו ועם זאת, הוא נטול מחויבויות ודאגות.

    משבגר הנער, הוא מגלה שלא הכול בחיים דבש ומשובות נעורים. יש גם קשיים וקבלת אחריות על אספקטים שונים בחייו. ובבגרותו נוספות לו דאגות רבות השוזרות שיבה בשיערו.

    בסוף המסע, הזקן עייף מתלאות הדרך אותה עבר, שיני הזמן ניכרים בגופו, הוא ראה כבר הכול וכלום לא מרגש אותו, ומלאי האנרגיות שבגופו התדלדל לכן מרבה הוא לנוח עד לרגע בו יעצמו עיניו לעד.

     

    אנו יכולים לראות דוגמא לתבנית זו בהתבוננות על גורי חתולים שהם פעלתנים, מלאי מרץ ועליזים בחודשי חייהם הראשונים, אימם דואגת להניקם וכל שנותר להם זה לשחק זה עם זה ולבחון כל דבר בסקרנות. בבגרותם נעלמת השובבות ואת מקומה תופסת מלחמת קיום מתמדת על אוכל וטריטוריה ומי שזוכה להגיע לזקנה מצולק מקרבות רחוב, רובץ רוב הזמן במנוחה בעיניים עצומות כשהוא אדיש לנעשה סביבו.


    את השראתה לשיר, לקחה לאה גולדברג מדברי שלמה המלך "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת, א,ט) .

    גם בחייו של שלמה המלך שהיה החכם באדם, אנו רואים תבנית דומה אשר משתקפת בשלוש יצירות ספרותיות המיוחסות לו ונכתבו בשלוש תקופות שונות בחייו.

    סיפרו הראשון "שיר השירים" נכתב בצעירותו ומתאר את היחסים בין עם ישראל לאלוקים, בצורה מטפורית כיחסים שבין אישה לאהוב ליבה ורווי בדימוים יצריים וארוטיים המאפיינים את גיל הנעורים רווי ההורמונים והאנרגיות היצריות.

    סיפרו השני "משלי ", נכתב בתקופה מאוחרת יותר מנקודת מבט של מלך חכם, בוגר ולמוד ניסיון חיים, בצורת פתגמים, אמרי מוסר ומשלים המשקפים את תובנותיו בתחומי חיים רבים.

    בסיפרו השלישי "קהלת", שלמה המלך כבר זקן שבע ימים,ונימת הספר פסימית, כשהמוטו הוא: "הבל הבלים, הכול הבל. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש".

     המלך שלמה, החכם באדם, מבצע ניתוח פילוסופי בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר. 

     

     

    לכאורה, שלמה המלך היה אמור להיות מאושר ומרוצה מחייו. אביו דוד המלך הוריש לו ממלכה נטולת אויבים ובימי מלכותו לא הייתה ולו מלחמה אחת. הוא בורך בחכמה גדולה ויכולת להבין את שפת החיות , היה לו עושר רב, אלף נשים יפות, חלקן נסיכות מממלכות שכנות ואורווה עם אלף סוסים משובחים (שבהקבלה להיום הם כמו אלף מכוניות פאר) ותהילה עולמית .אך כל זאת לא הביאו לאושר מוחלט ושלוות הנפש אותם מחפש האדם.

    לאחר שכל הטוב הזה שהיה מנת חלקו לא סיפק את חיפושו אחר משמעות החים ותכלית האדם בעולם, הוא מגיע למסקנה: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" (קהלת, פרק יב, פסוק יג) כלומר, מעפר באתה ואל עפר תשוב, עירום כביום היולדך. והרכוש היחיד אותו תיקח במותך, הם מעשיך עלי אדמות-הטובים והרעים.


     גם אביו של שלמה המלך , דוד, התייחס להבלות החיים והמהירות בה הם מסתיימים במשפט: "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר. בבוקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש". כלומר החיים חולפים כל כך מהר כמו עשב שנבט בבוקר,ירוק ורענן ובערב הוא יבש ומתפורר בין האצבעות.

     

     

    סיפור מעניין מספרים חז"ל במסכת שבת על דוד המלך שהשתוקק לדעת את יום מותו. ושאל את אלוקים כמה זמן יחיה ומתי ימות. והאל ענה לו כי אין מודיעים לאדם בעניין זה , אך הואיל לגלות לו כי יום מותו, יחול בשבת.

    דוד המלך ידע כי אין למלאך המוות רשות להתקרב אל אדם העסוק בדברי תורה, לכן בכל שבת היה עוסק בתורה ללא הפסק . כשהגיעה השבת בה היה אמור למות, לא יכול מלאך המוות לבצע מלאכתו משום שפיו לא פסק מדברי תורה. מה עשה? " היה שם גן מאחורי הבית, בא מלאך המוות וניער באילנות. יצא דוד המלך לראות מהו פשר הניעור באילנות, ופסק לרגע מלימודו. היה עולה במדרגה, לפתע נשברה המדרגה תחתיו ונפל, יצאה נשמתו ומת. (בן 70 היה במותו).

    היה דוד המלך מוטל בחמה, קרא שלמה בנו לנשרים ופרשו עליו כנפיהם, שלא תרד עליו השמש". (שבת ל', קהלת רבה ה', רות רבה ג').

    כלומר, שום טריק לא יעזור ונגזר עלינו להיות בני מוות.

     

     

     ונשאלת השאלה האומנם? האין שום שיטה לנצח את המוות, לחיות חיי נצח או לפחות להאריך את החיים ככל שניתן?

     

    כבר משחר האנושות העסיקה סוגיה זו את האדם, בספר בראשית מתואר גן העדן בו שכנו אדם וחווה, כגן מופלא בו היו נטועים מבחר עצי פרי טובים למראה וביניהם שני עצים מיוחדים במינם, האחד העניק לטועם מפריו, חכמה ודעת והשני העניק חיי נצח. לאחר שחטאו אדם וחווה באכילת פרי עץ הדעת, נחרד האל פן יטעמו גם מעץ החיים ויהיו בדרגת האל ויושבי מרום, לכן גירשם מגן העדן וגזר עליהם להיות בני מוות.

     

     יציר כפיו של האל שתוכנת לחיי נצח בגן העדן, תוכנת פעם שנייה בידי מהנדס העל לחיות עד אלף שנה. וכך חיו בני האדם חיים ארוכים עד לתקופת המבול בה העניש האל שוב את בני האדם ושוב בפעם השלישית קיצר את תוחלת המקסימום של חיי האדם וקצב אותה למאה ועשרים שנה.

    (וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" . בראשית ו' א-ג).

    מכאן מקור הברכה היהודית לחוגגים יום הולדת, "עד מאה ועשרים" כלומר מאחלים לאדם את המקסימום שנות חיים האפשריות.

     

     

     סיפור מעניין נוסף מספר התלמוד על עיר תנכית מופלאה בשם לוז אשר בארץ חתים,שתושביה בורכו בחיי נצח בזכות טובה מסוימת שעשו מייסדיה לבני יוסף. למלאך המוות לא ניתנה רשות להיכנס לתחומה והיה ואחד מתושבי העיר מאס בחיי הנצח, היה יוצא משערי העיר ושם ניטלה נשמתו.

    ונשאלת השאלה מדוע אדם שבורך באפשרות לחיות חיי אלמוות ירצה לוותר על זה ? ואם יוכל המדע למצוא את הנוסחה לחיי נצח או לפחות להאריך את החיים בצורה משמעותית האם זה יחשב כברכה או קללה?

     

     

    אם נחזור שוב לתבנית החים של האדם של נעורים, בגרות וזקנה בהנחה שהמדע פתר את בעיות החולי והתדלדלות האנרגיות במעבר בין השלבים, עדיין יש את אספקט הנפש, הנשמה והרגשות, שהם חלק בלתי נפרד ממכלול האדם.

    נפש האדם כמהה תמיד לחידושים, ריגושים וחוויות וכבר היום בתוחלת החיים הנוכחית האדם המתבגר "מתעייף" מהחיים, אופיו מתמתן, סף הריגוש מגיע לכדי מיצוי וחייו נכנסים לשגרה אפרורית שיותר ויותר קשה לשבור אותה.

    ואולי בדיוק ודווקא בגלל זה קיצר הבורא את תוחלת חיי האדם שלוש פעמים כי ראינו שמצד אחד חיים יותר מדי ארוכים הביאו את בני דור המבול למעשים רעים אולי מתוך שעמום, כמו תלמיד בחופש יותר מדי ארוך שמתחיל לעשות שטויות ומצד שני חיים של מאות שנים נסכו בהם בטחון רב, הם ראו תופעות אסטרולוגיות שמתרחשות אחת למאות שנים, צברו חכמה רבה וראו את עצמם כאלים, מה שגרם להם בחוצפתם לנסות לבנות מגדל גבוה עד למשכן האל ולנסות להרוג אותו בקרדומים.

    יתכן כי הגבלת החיים ממאות שנים למאה ועשרים בא לענות על בעיות אלו.

     

     

    סיבה נוספת לדעתי על יצירת המוות , מקבילה לסיבות ליצירת החולי, העצב ושאר התופעות הנגטיביות וזאת כדי שנעריך את בני זוגם הפוזיטיביים. כמו שהשבע לעולם לא יבין את הרעב, בלי חולי לא נדע להעריך את הבריאות, בלי עצב לא נעריך את האושר ובלי מוות לא נעריך את החיים, על אחת כמה וכמה כשהלימיט שלהם הוא כה קצר וחולף מהר.

     

     

    ועדיין ישנם בעיות נוספות בחיי נצח שיש לתת עליהם את הדעת כמו מלחמות, אסונות טבע, ורציחות מעשי ידי אדם שיכולים לקפד גם חיי נצח, שאת זה יהיה למדע יותר קשה לשנות, שהרי יצר לב האדם רע מנעוריו. על פי המסורת היהודית, ביום שגם נתון זה ישתנה- תבוא גאולה לאנושות ואז ממילא יחזור האדם לחיי נצח כשגם המתים יקומו לתחייה.

     

     

    עד שיגיעו ימי המשיח, מנסה האדם לגלות את מעיין החיים בכל מיני דרכים. בימינו קמה כת אשר נקראת "פיזיקל אימורטליטי" (חיי נצח פיזיים) המאמינה כי בכל אדם קיים הפוטנציאל לחיי נצח.כשהכוונה גם לפוטנציאל הגנטי ה D.N.A בתקווה שהמדע ימצא שם את המפתח לחיי הנצח.

     

    בשנות השישים, מדען בשם ד"ר ליאונארד הייפליק, חקר את נושא חלוקת התאים בניסיון למצוא דרך לגרום להם להתחלק בלי סוף וכך להוכיח אפשרות לחיי נצח. Ballantine Books, 1994) Leonard Hayflick: How and Why We Age.)

    הוא מצא שרק תאי סרטן יכולים לחיות חיי נצח ואילו תאים בריאים, מוגבלים לעד חמישים חלוקות, כאשר החלוקות האחרונות הולכות ונעשות איטיות יותר ויותר עד שהם מתים. למוגבלות חלוקה זו קוראים: "הייפליק לימיט".

    בנוסף הוא גילה כי לתאים יש זיכרון לגבי מספר החלוקות שלהם, לאחר שהקפיא תאים שעברו 20 חלוקות הוא הפשירם לאחר זמן מה והזינם מחדש והם "זכרו" שנותרו להם עוד 30 חלוקות.

    לגבי האדם, 50 חלוקות שוות ערך למאה, עד מאה עשרים וחמש שנות חיים, מה שתואם את צו הבורא בספר בראשית כי שנות חיי האדם יוגבלו ל 120 שנה.

     

     ***

    לעת עתה כשחיי נצח אינם אפשרות מעשית. נותר לנו להתמקד באריכות חיינו ואיכותם. כאמור האדם נולד לתוך משוואה של לידה, חיים ומוות, כשהנתון הראשון ברור וידוע, האמצע תלוי במידה רבה בידנו והסוף עלום.

     ניתן לדמות זאת לשעון חול עם מספר מסוים של גרגרי חול המדמים את שנות חיינו, אף אחד לא יודע מה מספר הגרגרים בשעון החול שלו , אך מיום שנולדנו, מתחיל תהליך בלתי נמנע של מעבר החול מהמיכל העליון אל התחתון כשנפילת הגרגיר האחרון מסמל את המוות.

    מה שכן בידינו זה היכולת לשלוט בקצב מעבר הגרגרים, אורח חיים בריא ונכון, יאט את הקצב ואורח חיים לקוי, יחיש ויאיץ את הסוף.

    בתרגום מדעי למשל זה, כל אדם נולד עם מטען גנטי מסוים אותו ירש משני הוריו, אם התמזל מזלו וירש גנטיקה "משובחת", הרי שסיכויו לחיים ארוכים וטובים גם אם לא ממש יקפיד על אורח חיים בריא, גדולים ממי שירש גנטיקה גרועה ויצטרך להקפיד ממש על אורח חיים בריא. כשביניהם נמצאים רוב האנשים עם גנטיקה רגילה.


     גן בשם ApoE ((Apolipoprotain Epsilon הוא חלבון המשחק תפקיד במטבוליזם של כולסטרול וטריגליצרידים, ע"י קישור לקולטנים על הכבד. בצורה זו, ApoE מסייע בפינוי כילומיקרונים ו-VLDL מזרם הדם. לגן זה ישנם שלושה וריאציות, ApoE-1,2,3 . אצל רוב האנשים, הווריאציה(אלל) E3 , היא השכיחה.

    מעט מברי המזל בורכו באלל E2 המכונה "גן האלמוות" , המאפשר להם לא להקפיד על אורח חיים בריא לעשן בשרשרת, לאכול המבורגרים נוטפי שומן ושאר זבל טעים, כשההתעמלות היחידה שלהם היא זפזופ בשלט מול הטלוויזיה ועדיין להאריך חיים.

     לעומתם, המיעוט ביש המזל ש"זכה" באלל E1עליו להקפיד מאוד על תזונה, התעמלות והימנעות מדברים מזיקים ועדיין לא יזכה לאריכות ימים.

     

     

    ברפואה הסינית, המטען התורשתי של האדם נוצר בזמן מפגש הזרע עם הביצית והוא תלוי במצב בריאותם הפיזי והנפשי של ההורים בזמן הזיווג. כמו כן, כדי לתת לילוד נק' התחלה טובה לחיים, על האם לאכול מזון בריא הכולל את כל המינראלים הדרושים להתפתחות העובר להימנע מסטרס וחומרים מזיקים בכלל וטראטוגניים בפרט.

     

    כשם שחקלאי הרוצה להבטיח גידול צמח בריא וחסון מזרע, עליו להכין קודם היטב את הקרקע ולזבלה בכל היסודות החיונים.

    מטען תורשתי זה נקרא בפי הסינים ג'ינג והוא מהווה מעין סוללה להתנעת תהליכים צורכי אנרגיה(צ'י) בגוף.

    זהו ג'ינג פרה נטאלי וכמותו קבועה, מי פחות ומי יותר לפי ההורים.

    וישנו ג'ינג פוסט נטאלי זוהי אנרגיה הנוצרת מהמזון הבריא והאויר שאנו נושמים, אשר הופכת לג'ינג נרכש במהלך השינה בלילה. כאשר אנו לא מייצרים מספיק ג'ינג נרכש, גופינו מתחיל להשתמש במאגר המולד של הג'ינג , שוחק אותו וכך אנו מזדקנים עד שהוא מתכלה ואז מתים.

     

     

     על פי תפישת היהדות, אורך חיי האדם נקבע מראש עוד בזמן הלידה, אך לפי מעשי האדם, הם ניתנים לקיצור או הארכה. כאשר פעם בשנה ביום הכיפורים נידון האדם ע"י האל לפי מעשיו, לחיים או מוות. אך עדיין גם אם נידון האדם לחיים, מצווה עליו האל, "ונשמרתם לנפשותיכם", כלומר אם נגזרו על אדם מסוים 80 שנות חיים, אין זה אומר שהוא יכול לזלזל בבריאותו, לא לשמור על אורח חיים בריא ועדיין למצות את מלוא 80 השנים.

    הבורא מצווה על הנברא לשמור על גופו ולתחזק אותו לפי החוקים והכללים, כפי שאדם מצווה לשמור ולתחזק את רכבו לפי הוראות יצרן הכתובים בספר.

     

     

    הסבר נוסף לקיצור חיי האדם שלא בעיתו, הוא " השטן מקטרג בשעת סכנה". לדוגמא, בחור צעיר מטייל במדבר ונעמד על קצה מצוק גבוה, אבן קטנה נשמטת מתחת לרגלו והוא מתדרדר לתהום ונהרג למרות שבמזלו נכתבו לו 70 שנות חיים.

    כלומר השטן מחפש הזדמנויות כגון אלו ואז בא לאל ומקטרג על הבחור ע"י הזכרת חטאיו וטוען שזו הזדמנות להיפרע ממנו והאל מסכים.

     

    הסבר נוסף מיוחס ביהדות לנושא של מזלות וגורלות. לכל דבר בעולם יש כוכב מזל, לאדם הבודד, לעיר, ולמדינה.

    ולפעמים המזל הכללי של המדינה חזק יותר מהמזל האישי של האדם ולכן כשיש מלחמה בגורלה של אותה מדינה, נהרגים גם אנשים שגורלם הפרטי הועיד להם חיים ארוכים, כי המזל הכללי ניצח את המזל הפרטי.

     

    על פי היהדות, ארבעה דברים משנים גורלו ומזלו של האדם: צדקה, תפילה, שינוי שם ושינוי מקום.

     בנוסף, המצווה היחידה בתורה שכתוב מה יהיה שכרה עלי אדמות היא מצוות כיבוד אב ואם ושכרה - אריכות ימים. "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך"" (שמות כ' י"ב).

     

     

     ובכן בשעה שאנו יודעים כי אנו ויקירנו רק אורחים זמניים בעולם, כיצד אנו מתמודדים עם הידיעה על המוות המצפה לנו ואיך מתמודדים עם מות אנשים אהובים?

    בין יתר המנגנונים המופלאים שיש באדם, נוצרו לו שניים חשובים, אחד הוא מנגנון ההדחקה שלא נותן לנו לחשוב יותר מדי על נושא המוות והשני, מנגנון השכחה שגורם לנו לשכוח את המתים, אחרת היינו שקועים הרבה זמן בצער ואבל, לא מתפקדים ופוגעים בבריאותינו ובאנשים שתלויים בנו, כי יצר החיים חזק מהכול.

     

     

     לסיום, בניגוד לפרשנות הפסימית של שלמה המלך בקהלת על החיים ותכליתם, אני רוצה לחזור אל שירה של לאה גולדברג לבית האחרון שבו היא מסיימת בנימה אופטימית :

     

     

    לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

    עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

    עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

    לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

    לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

    בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

    לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

    לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגל

    ***

    מאת: צוריאל צור

    מטפל ברפואה משלימה

    ***

    http://cafe.themarker.com/video/2815192/

    דרג את התוכן: