כותרות TheMarker >
    ';

    קסם

    על הקסם, האתגר והכיף שבחשיבה.


    "כשאנשים מסכימים איתי, אני תמיד חושד שאני טועה" – אוסקר ויילד

    פרופיל

    ד"ר אדוה שביב
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    השראת קשב וריכוז מוסיפה פלפל לעולם

    24 תגובות   יום שני, 17/12/12, 23:12

     

    ''

     
    הגיע הזמן להחליף את הביטוי השגוי "הפרעת קשב וריכוז". המונח "הפרעה" שגוי משתי בחינות לפחות:
    א. מדובר בשונות לעומת הקשב והריכוז של היתר, ולא ב"הפרעה". לצד הקושי להקשיב ולהתרכז בתנאים מסוימים, קיימת אצל בעלי ה"הפרעה" גם יכולת פיצול קשב, ריבוי משימות (multitasking), ריכוז-על (כאשר זה מספיק מעניין), וכן הלאה - יכולות אשר אינן קיימות אצל היתר.
    ב. לצד קשיים מסוימים המאפיינים את בעלי ה"הפרעה", ישנם גם יתרונות בולטים, שהם בלבד נהנים מהם. למשל: יצירתיות מוגברת; דמיון מוגבר; יכולת שימת-לב לפרטים, וכן הלאה.
    בחרנו בביטוי החלופי השראת קשב וריכוז. אנו, בעלי ההשראה, מפצלים את הקשב שלנו, כך שמספר דברים במקביל בכל עת תופסים את תשומת-לבנו. מכאן יכולתנו לקשר בין דברים שלכאורה אין כל קשר ביניהם, לשאוב השראה מכל דבר, שבעיני אחרים ייתפש כ"הפרעה" או כ"לא-רלוונטי", וכך לחדש ולהפתיע בדמיון וביצירתיות.
    מוזמנים לשתף ולהעביר הלאה את הבשורה!
    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/12/15 12:55:
      כאן, הכוונה.
        26/12/15 12:55:
      כל כך מסכימה איתך. חבל שאת לא מרבה לכתוב.
        26/10/13 10:11:

      אהבתי את ההגדרה והפוסט.
      תודה לזו שהגיבה לפני שבגלל קישור שלה הגעתי לכאן חיוך

        1/10/13 13:33:

      חזרתי לרגע.

      כל כך אהבתי את ההגדרה שלך. שבחרתי לשתף בה. ובמה שכתבת. בפוסט שקראתי פה בקפה.

      רק מה? יש אנשים שאצלם שיתוף ולמידה מהאחר, דיון פורה ומפרה איננו דבר טוב. מסתבר.

      כולל פירגון למי שמרשה לעצמה לחשוב באופן מעט שונה. 

      עצוב.

       

      יש מצב שיותר מאוחר כשאהיה על המחשב שלי. ובמקום שלי (הבלוג שלי) אני אפילו אכתוב על זה כמה מילות.

      ואם וכאשר תראי, נדמה לי ששאלתי אותך פעם מזמן, על להגיב לתגובה,

      הנה דוגמא.

       

      אז לך. שוב תודה.

      ראש פתוח זה לא דבר של מה בכך. מסתבר ולא בפעם הראשונה :)))

        11/9/13 21:46:
      נפלא. מהכרות מקרוב מסכימה עם ההגדרה הזו.
        5/9/13 18:01:
      נכון.
        6/2/13 21:48:

      ליאור, גם אני מסכימה שהדיון די מיצה את עצמו, ונסכם שלא הסכמנו: אני לחלוטין לא נגד טיפול תרופתי - להיפך, לא זו בלבד שהוא משפר את איכות החיים באופן שקשה לתאר (כאשר הוא עוזר), אלא שלפעמים הוא מציל חיים ממש (תאונות דרכים ועוד). אבל בלי קשר, אני עדיין חושבת שכאשר הוא עוזר בראש ובראשונה לילד - נהדר. אם הוא לא ניתן כדי לסייע בראש ובראשונה לילד, אלא כדי להקל בראש ובראשונה על סביבתו - יש כאן בעיה. מי שמחליט אם הטיפול "עוזר לילד ומיטיב עימו" הם הילד והוריו, ולהחלטתם לא צריך להיות קשר לנוחותה של הסביבה. אם לילד ולהוריו טוב כפי שהם, אך התנהגות הילד מפריעה לסביבה - זו תהיה איוולת מוחלטת לתת לו תרופה (או לשלוח אותו לרכב על סוסים או לתקשר עם חוצנים או מה שלא יהיה). את בעייתה תצטרך החברה לפתור כמובן, כפי שהיא פותרת בעיות אחרות שמציקות לה.

       

      אני באופן אישי לא מצליחה להעלות על דעתי מקרים שבהם לא מומלץ לנסות טיפול תרופתי כל עוד אין מניעה רפואית לתיתו, יש אבחנה של השראת קשב ויש קשיים משמעותיים לילד/ה. אבל ההחלטה היא לא שלי ולא של איש מלבד הילד/ה וההורים. לא הייתי מוכנה לתת תרופה לילד שלי אילולא הייתי חושבת שהוא זקוק לה, ולא הייתי מעלה על דעתי לרמוז או לבקש מהורה אחר לתת לילדו תרופה שלדעתי הוא זקוק לה, גם אם הילד מפריע לי או לילדי.

       

      אנחנו נכנסים כאן כבר לשאלות הרבה יותר גדולות, אבל יש לי גם תחושה שפעמים רבות נובעות ההצקות הללו מווריאציות שונות של תחושה של הילד שלא מקבלים אותו כפי שהוא (ולכן הוא מנסה להצחיק/ להיות נחמד/ לנקום/ להיות מפחיד/ להפגין חוזק/ להשתייך/ לקבל תשומת לב בכל אופן נואש שהוא), וכי פעמים רבות התחושה הזו של הילד מאוד-מאוד נכונה. לפעמים, כאשר מנסים דווקא כן לקבל את הילד, הוא לפתע - באורח פלא - נהיה הרבה יותר "קל" (אף שהשראת הקשב וההיפראקטיביות לא נעלמו. הרי כולנו יודעים שהן עשויות להיות מנותבות להמוני אפיקים שונים). אני כמובן לא מאשימה את הסביבה, העסוקה בענייניה, אבל גם לא את הילד, שהוא בסה"כ ילד. לפעמים, כאשר פשוט מפסיקים לצפות מכולם להיות אותו הדבר ולהתנהג אותו הדבר - בעיות גדולות הופכות לקטנות מעצמן.

       

      דוגמא קטנה אך טיפוסית: ביום הולדת נדרשים כל הילדים לשבת בשקט ולהקשיב לדברי המפעיל/ה. ? - הרי זו גם הדרישה עימה נאלצים להתמודד, בכשלון ידוע מראש, הפלפלים בבית-הספר! קשה לתאר את התסכול לנוכח הכשלון הרודף אותם גם במסיבת הכיתה. לפעמים אפשר לתת פתרון פשוט לילדים עם הישבן הקוצני - למשל, אם יש באזור מקום נפרד שבו יוכלו לשחק בינתיים מבלי להפריע לאחרים. לפעמים אין אפשרות כזו, אבל עצם ההבנה שהילד לא רוצה להפריע, אלא פשוט מוצב בפני דרישות ותסכולים שגדולים עליו - גם היא יכולה לעזור. אם המבוגר האחראי היה ניגש לילד, מסביר לו בשקט שהוא מבין את הקושי שלו, אבל כרגע כך מתקיימת ההפעלה, ובעוד כך וכך דקות יעברו לפעילות אחרת - לפעמים יהיה שינוי גדול בהתנהגות. לפעמים אפשר לשאול את הילד אם הוא רוצה לחזור הביתה, אם אינו נהנה. באופן זה הוא אינו מסולק בבושת פנים לאחר שעורר מהומה, אלא מובעת דאגה לשלומו - האם הוא נהנה? ומוצע לו פתרון במידה ולא. במקרים בהם ניתן להניח מראש שיצוץ קונפליקט, אפשר לבקש מאחד מהורי הילד ללוות אותו למסיבה ולהשאר עימו. יש הרבה דרכים להתמודד עם מצבים כאלה ואחרים, אבל המשותף לכולם הוא פשוט למדי - רצון להבין ולעזור. לצערי, הרצון הזה הוא די נדיר.

        5/2/13 10:01:

      צטט: ד"ר אדוה שביב 2013-02-03 20:31:52

      ליאור - גם אני לא מתמצאת בנושא, אבל אני משוכנעת שתסכים איתי שכחברה ליברלית, העמדת טובת הילדים לפני טובת הפדופיל אמנם נשמעת הגיונית כאילו היא אוטומטית - אבל למעשה זה לא מדויק. הרי הטוב ביותר מבחינת הסביבה יהיה להוציא להורג כל פדופיל וכל רוצח: זה מאפשר הן בטחון מקסימלי שאותו אדם לא יפשע שוב, והן חסכון בתקציב המופנה להחזקת אנשים אלה בכלא.

       

      כך שאף שטובת הילדים, בדוגמת הפדופיל, עומדת כמובן למול עינינו - לא רק היא נמצאת שם. עם כל הפחד והרתיעה, גם הפדופיל הוא חלק מהחברה, והן החוק הן הנורמה מכירים בכך. השאלה היא לפיכך שאלה של גבול: מהו הגבול המצדיק פגיעה בזכויות היחיד כדי להגן על זכויות סביבתו? זהו בהחלט הניסוח הנכון גם לשאלת ילד שמציק או מכה, כיוון שטיפול שאינו תורם לטובת הילד עצמו, אלא אך ורק לטובת הסביבה - הוא בגדר פגיעה (או פגיעה פוטנציאלית - הטווח כאן מאוד רחב) בזכויות היחיד.

       

      אני מסכימה איתך שלרוב, החברה לא חושבת על היחיד שמפריע לה, אלא על עצמה. אני פשוט לא חושבת שקו כזה יכול להיות לגיטימי כקו מנחה בחשיבה כללית על הנושא (בניגוד לרכילות או תלונות של הורים/ כל חלק אחר בחברה). אני עדיין חושבת שמדובר בחלק החזק של החברה, כיוון שלא מדובר במקרים חד-פעמיים. גם ההורים החצופים ביותר (אני מקווה) לא יבואו בדרישה לתת טיפול כלשהו לילד שסרח באופן חד-פעמי (אולי ידרשו להבהיר לו את חומרת מעשיו, וזה תמיד לגיטימי ואף נדרש). כלומר, מדובר לרוב בקבוצה שמתלוננת על הפרט, והפרט הוא בסה"כ ילד שמרביץ לא מפני שהוא רוצה להרביץ, אלא מפני שהוא נמצא בקושי מסוים.

      כי דעתי

      וודאי וודאי שלא צריך לאפשר לו להרביץ, ולגיטימי בהחלט (לדעתי) גם להודיע לו שאינו רצוי בקבוצה כל עוד הוא מתנהג כך, אבל נדמה לי שלעתים נדירות בלבד יש התנהלות מחושבת שכזו במקרים כאלה. הקבוצה, שהיא הרוב והיא החזקה, לגמרי לא מתעניינת בטובת היחיד, ולכן חייב להיות צד שלישי, בלתי-מעורב, שיתעניין בטובת כל הצדדים. כאשר מדובר בפושעים (להבדיל אלף הבדלות), קיימים בתי המשפט; כאשר מדובר בילדים "מציקים", "מפריעים", "מרביצים", "מופרעים" או כל תיאור אחר שנבחר להדביק להם - לא קיים אף אחד. ישנו רק לחץ של הורים, שבכוחם להחליט על גורל הילד (כן יתקבל או לא יתקבל לקבוצה), על הילד והוריו, ולרוב אפס רצון לשמוע את הצד שלהם ("כל מה שמעניין אותי הוא שהוא הרביץ לילד שלי". אפשר להבין זאת בקלות, אבל זה לא שיפוט, זו תביעה. איפה השופט? ואיפה הסניגור?).

       

      אבל אדווה,

      הטיפול שאנחנו מדברים עליו, אין שמץ דמיון בינו לבין הדברים שהדיון נסחף אליהם. זאת תהיה טעות, לדעתי, להמשיך וּלְהִדַּיֵּן בכיוון הזה, שהרי שתי הפעולות שהזכרת בנוגע לפדופילים, אינם "טיפול", אלא, במילה עדינה - "הרחקה", והם פוגעים באדם עצמו. ואפשר להתווכח האם הפגיעה הזאת מוצדקת או לא, אך זה כבר עניין לדיון נפרד, עם הבֵּטים מוסריים, משפטיים וכו'.

       

      לעומת זאת, הטיפול שאנו מדברים עליו - הוא לא פוגע בילד כלל, רק עוזר לו ומיטיב עמו. גם הטיפול התרופתי, למרות כל השקרים וההשמצות וההפחדות לגביו, ולמרות תופעות הלוואי, מיטיב עם הילד. 

       

      אם נחזור לילד שהבאתי כדוגמה, הרחקתו מהמקום סיפקה את דרישת הסביבה, ואלו היה מדובר בכיתה - אז "להעיף" אותו מבי"ס זה גם דבר שהיה מספק את דרישת הסביבה, ומבחינת הורי הילדים האחרים (ואני לא מוציא את עצמי מהכלל), פותר את הבעיה. אבל אנו יודעים, שזו אינה הדרך המיטיבה באמת. הדרך המיטיבה באמת היא לא לראות את הילד עצמו כ"בעיה", אלא לזהות את הדברים שגורמים להתנהגות המהווה בעיה, ולטפל בהם. וגם אם המטרה הראשונית של ההורים או המורים או הילדים האחרים היא למנוע את הפגיעה בסביבה, הרי בסופו של דבר הטיפול עוזר בראש ובראשונה לילד עצמו. 

        3/2/13 20:31:

      ליאור - גם אני לא מתמצאת בנושא, אבל אני משוכנעת שתסכים איתי שכחברה ליברלית, העמדת טובת הילדים לפני טובת הפדופיל אמנם נשמעת הגיונית כאילו היא אוטומטית - אבל למעשה זה לא מדויק. הרי הטוב ביותר מבחינת הסביבה יהיה להוציא להורג כל פדופיל וכל רוצח: זה מאפשר הן בטחון מקסימלי שאותו אדם לא יפשע שוב, והן חסכון בתקציב המופנה להחזקת אנשים אלה בכלא.

       

      כך שאף שטובת הילדים, בדוגמת הפדופיל, עומדת כמובן למול עינינו - לא רק היא נמצאת שם. עם כל הפחד והרתיעה, גם הפדופיל הוא חלק מהחברה, והן החוק הן הנורמה מכירים בכך. השאלה היא לפיכך שאלה של גבול: מהו הגבול המצדיק פגיעה בזכויות היחיד כדי להגן על זכויות סביבתו? זהו בהחלט הניסוח הנכון גם לשאלת ילד שמציק או מכה, כיוון שטיפול שאינו תורם לטובת הילד עצמו, אלא אך ורק לטובת הסביבה - הוא בגדר פגיעה (או פגיעה פוטנציאלית - הטווח כאן מאוד רחב) בזכויות היחיד.

       

      אני מסכימה איתך שלרוב, החברה לא חושבת על היחיד שמפריע לה, אלא על עצמה. אני פשוט לא חושבת שקו כזה יכול להיות לגיטימי כקו מנחה בחשיבה כללית על הנושא (בניגוד לרכילות או תלונות של הורים/ כל חלק אחר בחברה). אני עדיין חושבת שמדובר בחלק החזק של החברה, כיוון שלא מדובר במקרים חד-פעמיים. גם ההורים החצופים ביותר (אני מקווה) לא יבואו בדרישה לתת טיפול כלשהו לילד שסרח באופן חד-פעמי (אולי ידרשו להבהיר לו את חומרת מעשיו, וזה תמיד לגיטימי ואף נדרש). כלומר, מדובר לרוב בקבוצה שמתלוננת על הפרט, והפרט הוא בסה"כ ילד שמרביץ לא מפני שהוא רוצה להרביץ, אלא מפני שהוא נמצא בקושי מסוים.

       

      וודאי וודאי שלא צריך לאפשר לו להרביץ, ולגיטימי בהחלט (לדעתי) גם להודיע לו שאינו רצוי בקבוצה כל עוד הוא מתנהג כך, אבל נדמה לי שלעתים נדירות בלבד יש התנהלות מחושבת שכזו במקרים כאלה. הקבוצה, שהיא הרוב והיא החזקה, לגמרי לא מתעניינת בטובת היחיד, ולכן חייב להיות צד שלישי, בלתי-מעורב, שיתעניין בטובת כל הצדדים. כאשר מדובר בפושעים (להבדיל אלף הבדלות), קיימים בתי המשפט; כאשר מדובר בילדים "מציקים", "מפריעים", "מרביצים", "מופרעים" או כל תיאור אחר שנבחר להדביק להם - לא קיים אף אחד. ישנו רק לחץ של הורים, שבכוחם להחליט על גורל הילד (כן יתקבל או לא יתקבל לקבוצה), על הילד והוריו, ולרוב אפס רצון לשמוע את הצד שלהם ("כל מה שמעניין אותי הוא שהוא הרביץ לילד שלי". אפשר להבין זאת בקלות, אבל זה לא שיפוט, זו תביעה. איפה השופט? ואיפה הסניגור?).

        3/2/13 14:31:

      צטט: ד"ר אדוה שביב 2013-02-03 10:46:25

      בהמשך לדיון על נטילת תרופות כדי לסייע לסביבה - ראשית, כפי שנערת ליווי ציינה, יש דרגות שונות של הפרעה לסביבה.

      שנית, ליאור, נדמה לי שגם במקרה זה הפרשנות מורכבת יותר, מפני שהעובדה היא שהילד הורחק מהסביבה (כלומר, נגרם לו נזק, ולהערכתי - נזק קשה, מבלי להשוות או להתייחס כרגע לנזק שנגרם לסביבה).

       

      מאחר שהלכת לכיוון קיצוני יותר, אני מרשה לעצמי ללכת עוד יותר רחוק ולהשוות זאת לדרישה לסרס פדופילים. העובדה היא שזו דרישה שנויה במחלוקת, ולא בכדי. הילד שאתה מתאר פגע בסביבתו ולכן, באופן ישיר, גם בעצמו, כיוון שהסביבה (במקרה זה, ההורים האחרים) חזקה ממנו בהרבה, ולכן יודעת יפה להתגונן. הילד עצמו סובל קשות, ולכן נטילת תרופה מצדו, או כל טיפול אחר, יעזרו בראש ובראשונה לו עצמו. הסביבה - רק סביבה חדשה כמובן; אין כמעט סיכוי שהסביבה המוכרת תסלח ותתן הזדמנות שנייה - תאפשר לו להשתלב בתוכה, והמרוויח הראשי הוא הוא-עצמו.

       

      ביחס לפדופיל, או לפסיכופט, הפוגע בסביבה מבלי להפגע בעצמו, או כיוצא באלה - כאן כאמור השאלה שונה, ואכן מתייחסת בעיקר לטובת הסביבה - אבל אפילו כאן מתייחסים המשפט והפילוסופיה גם לטובת האדם עצמו, מתוך שאיפה למצוא איזון בין טובת השניים. כמו נערת ליווי, גם אני לא מוצאת כל הקבלה בין מקרים כגון אלה לבין ילד שמפריע בכיתה מפני שהסביבה הבית-ספרית לא סופרת אותו, ולא חושבת שיש להתאים את התנאים גם אליו.

       

      לגבי זה שהילד סובל בעצמו בדיעבד - אני מודה שבאותה סיטואציה זה לא הטריד אותי כלל, ואני מעריך שזה גם לא הדבר שהיה חשוב לילדים ולהורים האחרים. כלומר, כאשר הסביבה דורשת טיפול מכיון שילד/מבוגר פוגע בסביבה, מטרת הדרישה היא בראש ובראשונה רווחת הסביבה, ורווחת הילד הפוגע היא, מבחינת הסביבה, במקום משני. לגבי "הסביבה חדקה ממנו בהרבה ולכן יודעת יפה להתגונן" - אי אפשר לומר שזה נכון בכל המקרים. לא תמיד יש מבוגרים בסביבה, מה-גם שילד שמרביץ יכול לגרום נזק לילד אחר לפני שהמבוגר מספיק להתערב. 

       

      בעניין הפדופילים: אני לא מבין בכך כלל, אך קראתי בעבר מאמר שטען שהסירוס לא באמת עוזר. אני לא זוכר מדוע ואין לי על סמך מה לבסס דעה לגבי מידת היעילות של הדבר, אבל אני יכול לומר בוודאות - אם יצטרך מישהו להכריע לגבי כן/לא סירוס פדופילים, אני אצפה שהשיקולים שלו יתייחסו בראש ובראשונה לביטחון הילדים, ורק לאחר מכן לרווחת הפדופיל. 

        3/2/13 13:38:

      צטט: נערת ליווי 2013-02-03 10:44:06

      טוב,

      אני עושה מעשה שבדרך כלל אני לא עושה.

      אבל הנה תשובה לליאור דגן..כלומר,מגיבה למגיב בבלוג לא שלי. בתקווה שזה בסדר נבוך

      יש להורים עוד תפקיד קטן. פיצפון. מעבר להיותם הורים לאותו פשוש פרטי שלהם. עם כל הכבוד.

      אני למשל, רחוקה מלהיות מחנכת גדולה או דגולה.

      אין לי באופן אישי שום בעיה עם כימיה כשהיא עוזרת לכל חוסר איזון בגוף. לכל מטרה!

      אני חלילה לא מבקרת אותך, כי כל אחד קורא טקסטים מכל סוג דרך העיניים הפרטיות שלו או שלה ועל בסיס הנסיון (המר או המתוק) שהוא או היא עברו...

      אבל. ופה נכנס האבל הגדול.

      כשילד או מבוגר מדלג לו מנושא לנושא וחושב על כמה דברים במקביל. יוצא ממסגרות חשיבה כי הוא כזה, לפעמים זה רק מביא לחשיבה "קצת" מחוץ לקופסא.

      מה שאתה מתאר זה משהו קצת אחר....

       

      וזהו.

      לפחות לעת עתה. צוחק

       

      אז קודם כל, להגיב למגיב אחר זה לא משהו יוצא-דופן, ואני נוהג לעשות זאת בעצמי ברשומות של אחרים. וגם למתוח ביקורת עליי או על כל אחד אחר - זה בסדר גמור. 

       

      לגבי "האבל הגדול" - 

      כאשר רוצים לטפל בילד/מבוגר "בשביל הסביבה" זה לא מכיון שהוא מדלג מנושא לנושא וגם לא מכיון שהוא יוצא ממסגרות חשיבה, אלא מכיון שהוא עושה דברים שפוגעים במי שנמצא סביבו. מה שתיארתי בתגובתי זה לא דבר כל כך נדיר. 

       

        3/2/13 10:49:

      ואגב, לנערת ליווי ולכולם - אצלי בבלוג מותר לכולם להגיב לכולם. כל עוד מגיבים לעניין ובהתנסחות מכבדת, הרי זה רק מבורך שמתפתח דיון! חיוך

        3/2/13 10:46:

      בהמשך לדיון על נטילת תרופות כדי לסייע לסביבה - ראשית, כפי שנערת ליווי ציינה, יש דרגות שונות של הפרעה לסביבה.

      שנית, ליאור, נדמה לי שגם במקרה זה הפרשנות מורכבת יותר, מפני שהעובדה היא שהילד הורחק מהסביבה (כלומר, נגרם לו נזק, ולהערכתי - נזק קשה, מבלי להשוות או להתייחס כרגע לנזק שנגרם לסביבה).

       

      מאחר שהלכת לכיוון קיצוני יותר, אני מרשה לעצמי ללכת עוד יותר רחוק ולהשוות זאת לדרישה לסרס פדופילים. העובדה היא שזו דרישה שנויה במחלוקת, ולא בכדי. הילד שאתה מתאר פגע בסביבתו ולכן, באופן ישיר, גם בעצמו, כיוון שהסביבה (במקרה זה, ההורים האחרים) חזקה ממנו בהרבה, ולכן יודעת יפה להתגונן. הילד עצמו סובל קשות, ולכן נטילת תרופה מצדו, או כל טיפול אחר, יעזרו בראש ובראשונה לו עצמו. הסביבה - רק סביבה חדשה כמובן; אין כמעט סיכוי שהסביבה המוכרת תסלח ותתן הזדמנות שנייה - תאפשר לו להשתלב בתוכה, והמרוויח הראשי הוא הוא-עצמו.

       

      ביחס לפדופיל, או לפסיכופט, הפוגע בסביבה מבלי להפגע בעצמו, או כיוצא באלה - כאן כאמור השאלה שונה, ואכן מתייחסת בעיקר לטובת הסביבה - אבל אפילו כאן מתייחסים המשפט והפילוסופיה גם לטובת האדם עצמו, מתוך שאיפה למצוא איזון בין טובת השניים. כמו נערת ליווי, גם אני לא מוצאת כל הקבלה בין מקרים כגון אלה לבין ילד שמפריע בכיתה מפני שהסביבה הבית-ספרית לא סופרת אותו, ולא חושבת שיש להתאים את התנאים גם אליו.

        3/2/13 10:44:

      טוב,

      אני עושה מעשה שבדרך כלל אני לא עושה.

      אבל הנה תשובה לליאור דגן..כלומר,מגיבה למגיב בבלוג לא שלי. בתקווה שזה בסדר נבוך

      יש להורים עוד תפקיד קטן. פיצפון. מעבר להיותם הורים לאותו פשוש פרטי שלהם. עם כל הכבוד.

      אני למשל, רחוקה מלהיות מחנכת גדולה או דגולה.

      אין לי באופן אישי שום בעיה עם כימיה כשהיא עוזרת לכל חוסר איזון בגוף. לכל מטרה!

      אני חלילה לא מבקרת אותך, כי כל אחד קורא טקסטים מכל סוג דרך העיניים הפרטיות שלו או שלה ועל בסיס הנסיון (המר או המתוק) שהוא או היא עברו...

      אבל. ופה נכנס האבל הגדול.

      כשילד או מבוגר מדלג לו מנושא לנושא וחושב על כמה דברים במקביל. יוצא ממסגרות חשיבה כי הוא כזה, לפעמים זה רק מביא לחשיבה "קצת" מחוץ לקופסא.

      מה שאתה מתאר זה משהו קצת אחר....

       

      וזהו.

      לפחות לעת עתה. צוחק

       

        2/2/13 21:08:

      צטט: נערת ליווי 2013-02-02 16:35:48

      06:28

       

      בעניין התרופות, למען האמת, היה מקומם אותי מאוד לחשוב שאדם נוטל תרופות כדי להקל על הסובבים אותו להסתדר בחברתו. אולי במקרה כזה על הסובבים ליטול תרופות; אני מאוד מקווה שכל מי שנוטל תרופות עושה זאת כדי להקל על עצמו, ולא על סביבתו.

       

      מסכימה אתך ב-120% 

       

      סליחה, אבל...

      לטפל במישהו, גם באופן תרופתי, על מנת להקל על הסביבה שלו - נראה לי בסדר גמור, ובמקרים מסוימים אפילו הכרחי.


      פעם הייתי במסיבת יום-הולדת של איזה ילד, ובין המוזמנים היה ילד אחד שהשתולל, הרביץ לילדים אחרים, ובכלל הפריע. למשל - חילקו שם חבלים או גומיות, לא זוכר בדיוק, בשביל איזה משחק, אז הוא לקח את החבל ובאופן מאוד טבעי, כך זה נראה, התחיל לנופף בו סביב-סביב, ממש להצליף בילדים אחרים. אני לא יודע אם הוא עשה את זה מכיוון שהוא נהנה לגרום כאב, או סתם כי בא לו, או מכיוון שהוא חייב להיות בתנועה, בכל אופן - זה הרס את הכול (הוא גם היה מאוד חזק), וכמעט הביא לחורבן של כל המסיבה. בסופו של דבר נאלצו לקרוא להורים שלו, שיקחו אותו משם. עד שהם הגיעו - היה ממש סיוט. 

       

      ילד כזה חייב טיפול כלשהו (אני לא יכול לומר איזה סוג של טיפול כי אני הרי לא יודע ממה נובעת הבעיה), ולא רק בשביל עצמו - אלא גם, בפירוש, כדי שהסובבים אותו לא יסבלו ולא יחטפו מכות. אני לא יודע אם המצב שלו הפריע לו-עצמו, זה שקראו להורים שלו לקחת אותו מהמסיבה היה די יוצא-דופן, אבל זה שהוא מתנהג כך היה, לפי מה ששמעתי מילדים אחרים, שגרתי למדיי אצלו.

       

      אלו הבן שלי היה צריך להיות בסביבה הקרובה של הילד הזה באופן יומיומי - הייתי דורש שאותו ילד יעבור טיפול.

        2/2/13 16:35:

      חזרתי ומהר אחרי שקראתי את התגובות.

      לי למשל לא משנות הגדרות ולא משנות תוויות. לי משנה האדם. ומה הוא או היא עושים עם עצמם, למרות שכולנו חיים בסופו של יום בתוך מערכות די סדורות וכאלו מעצם היותן הרבה יותר קל להן להתנהל בתוך מה שהן מכירות. ילדים או מבוגרים.

       

      כשאני הייתי ילדה לא היה מקובל לאבחן. ובלי קשר. בלי הקלות אני ועוד כמה חבר'ה הצלחנו עם ה"הפרעות" להגיע לכתות של אריקה לנדאו (שונאת שאני מרגישה שאני צריכה לתרץ את זה שאני יודעת לחשוב) לעשות תואר ראשון ושני ועוד כל מיני "מטלות" לימודיות...

       

      צטט: ד"ר אדוה שביב 2012-12-22 00:06:28

      תודה לאה!

       

      ראשית, כמובן שיש עלייה באבחון, כיוון שיש עלייה במודעות לנושא. ייתכן שיש תלמידים המצליחים לקבל אבחון, ובצידו התאמות, שלא בצדק; למעשה, אלה הם היחידים המקבלים הקלות במובן הנכון של המילה. היתר מקבלים התאמות, כלומר, נבחנים בתנאים שונים, המותאמים להם בהתאם למאפייניהם היחודיים.

       

      בעניין התרופות, למען האמת, היה מקומם אותי מאוד לחשוב שאדם נוטל תרופות כדי להקל על הסובבים אותו להסתדר בחברתו. אולי במקרה כזה על הסובבים ליטול תרופות; אני מאוד מקווה שכל מי שנוטל תרופות עושה זאת כדי להקל על עצמו, ולא על סביבתו.

       

      מסכימה אתך ב-120% 

       

      הנושא נקשר לכל-כך הרבה נושאים שהפכו רגישים מן הסיבות הלא-נכונות: האבחונים, ובעקבותיהם ההתאמות, היוצרות לכאורה "אפליה" בין מי שזוכים להן לבין מי שלא (מעניין אם הטוענים זאת סורים שגם המצאת כתב ברייל היא אפליה לטובת העוורים, למשל); התרופות, שמשום כוחה של הסיינטולוגיה התחילו לראות בהן "מעוררות מחלוקת", אעפ"י שבעולם הרפואה אין שום מחלוקת לגביהן, והן מן הבטוחות בין התרופות הקיימות; וכמובן, יחס ביה"ס לתופעה.

       

      האחרון הוא שגרם לי להבין שיש להעלות לתודעה את יתרונות התופעה גם "על חשבון" הקשיים בה. נכון, אמנם, שהשראת קשב מקשה על החיים, הן בילדות והן בבגרות, והקשיים כלל וכלל אינם מצטמצמים לתחום האקדמי. עם זאת, קשיים כלשהם יש לכל אדם, וישנם, כמובן, גם קשיים גדולים בהרבה מהשראת קשב וריכוז.

       

      אני לא באה להתווכח ולא יודעת מהו יתרון ומהו חיסרון. אלא שכל אחד משתמש או נעזר במה שטוב אצלו אחרת. נורא קל לנו לחשוב שמי שחכם זה יתרון נהדר. אבל חכם שלא יודע להתנהל בסביבה חברתית יגדל להיות איש בודד לדוגמא. אז מה עדיף?.... 

       

      לכן, מבלי לפגוע בזכות לסיוע - לתלמידים, למשל - חשוב בעיניי לצאת מן התפישה המקובעת והקופסתית, לפיה מי ששונה מן הנורמה הוא "בעייתי". זהו שורש הרע ביחס מערכת החינוך לבעלי השראת קשב וריכוז, מפני שהיא אינה מכירה בערכם וביתרונותיהם היחודיים, ובמקום זאת מתאמצת "ליישר" אותם, ולהפוך אותם למי שאינם.

       

      ואחרון. לעניין הקופסא. בבית ספר, לימודים גבוהים ואז בשוק העבודה. הרבה יותר "קל" "להתמודד" עם מי שחושב בתוך הקופסא" מי שלא פתוח לשינויים כי אז לא צריך למשל להמשיך וללמוד כל החיים ולהיות ערים ופתוחים לניירות עמדה ותפיסות חדשות חלילה וחס.. מה שהיה הוא שיהיה ולמה לבלבל עם דברים חדשים?... קריצה

        2/2/13 16:32:

      לגמרי מותר! חיוך

        2/2/13 16:28:
      אני מעדיפה תמיד להגיד שאני מאותגרת קשב. ככה יותר כיף לי לחייך אלי בעיקר אבל זה קל כי אני מביטה עלי מהצד. וזה לגמרי לגמרי מותר :))
        2/2/13 16:25:

      תודה אניטה! חיוך

        1/2/13 20:13:
      אדווה יקירתי, בהחלט ספיקולציה מעניינת. יש לך בהחלט פוסטים מרתקים. שבת של שלום.
        14/1/13 20:15:
      תודה ליאור! אכן, אני בטוחה שכל אחד מבני-דורנו מכיר את כינוי-העבר המשפיל "מופרע", שהוצמד לפחות לילד אחד בכל כיתה. לפחות ממנו נפטרנו, גם אם יחס המערכת לא השתפר בהתאם...
        14/1/13 19:58:

      צטט: דוקטורלאה 2012-12-18 22:02:59

      יש חידוש בפרשנות זו. אני סבורה שכמו כל דבר, אין מידה אחת לנושא הזה. יש כאלה שזו בעייה כמעט לא מורגשת, וכן הלאה, עד שנגיע לקבוצת הילדים, או המבוגרים שקשה מאד לתפקד בחברתם. אולי אלה הזקוקים באמת לתרופות כדי לשפר את מצבם. מה שמפליא אותי הוא העלייה המהירה במספר האנשים שלהם מיוחסת בעייה זו. יש לי קריטריון מעניין. בבית הספר, בבחינות הבגרות, חלקם מקבלים הנחות. זמן נוסף ועוד. המספר של התלמידים הללו שבזמני היה אפס, הולך וגדל משנה לשנה. איך מסבירים זאת?

       

      שלום ד"ר לאה, אני מבקש לענות על שאלתך מנקודת מבט נוספת לזו של ד"ר אדוה שביב.

       

      אני נפגש לא אחת עם הורים שטוענים שכל העניין של בעיות קשב ולקויות למידה זו סתם המצאה של מורים עצלנים, שהרי "עובדה שפעם לא היה דבר כזה, וכולם הסתדרו מצוין!" ובכן, כאשר אני מתאר להורה איך הילד חווה את העולם (אם מדובר בקשב), איך הילד חווה אותיות וטקסט (אם מדובר בלקות קריאה) או חשבון ומספָּרים באופן כללי (אם מדובר בדיסקלקוליה), וכמובן שהכול מגובה בדברים שהילד עצמו אומר - אני שומע לעיתים מאוד קרובות מההורה משפט כגון: "בדיוק ככה זה היה אצלי!" יש גם כאלה שממש מזילים דמעה ואומרים "זאת ממש הילדות שלי", ויש כאלה שמעלים זיכרונות ואומרים דברים כמו "אם אז היו יודעים... אז היום כבר הייתי..." או "אז בעצם לא הייתי סתם מופרע..." 

       

      יש ובאים אליי מבוגרים ילידי הארץ, ששמעו רק לאחרונה על לקויות קריאה, ומבינים מדוע לא הצליחו ללמוד לקרוא כילדים, ובאים בגיל 40-50 ללמוד לקרוא. כך אני בטוח שמספר לקויי הלמידה ובעלי הפרעות הקשב לא היה באמת אפס - פשוט קראו להם בשמות אחרים: המופרע, העצלן, הטיפש... 

       

        22/12/12 00:06:

      תודה לאה!

       

      ראשית, כמובן שיש עלייה באבחון, כיוון שיש עלייה במודעות לנושא. ייתכן שיש תלמידים המצליחים לקבל אבחון, ובצידו התאמות, שלא בצדק; למעשה, אלה הם היחידים המקבלים הקלות במובן הנכון של המילה. היתר מקבלים התאמות, כלומר, נבחנים בתנאים שונים, המותאמים להם בהתאם למאפייניהם היחודיים.

       

      בעניין התרופות, למען האמת, היה מקומם אותי מאוד לחשוב שאדם נוטל תרופות כדי להקל על הסובבים אותו להסתדר בחברתו. אולי במקרה כזה על הסובבים ליטול תרופות; אני מאוד מקווה שכל מי שנוטל תרופות עושה זאת כדי להקל על עצמו, ולא על סביבתו.

       

      הנושא נקשר לכל-כך הרבה נושאים שהפכו רגישים מן הסיבות הלא-נכונות: האבחונים, ובעקבותיהם ההתאמות, היוצרות לכאורה "אפליה" בין מי שזוכים להן לבין מי שלא (מעניין אם הטוענים זאת סורים שגם המצאת כתב ברייל היא אפליה לטובת העוורים, למשל); התרופות, שמשום כוחה של הסיינטולוגיה התחילו לראות בהן "מעוררות מחלוקת", אעפ"י שבעולם הרפואה אין שום מחלוקת לגביהן, והן מן הבטוחות בין התרופות הקיימות; וכמובן, יחס ביה"ס לתופעה.

       

      האחרון הוא שגרם לי להבין שיש להעלות לתודעה את יתרונות התופעה גם "על חשבון" הקשיים בה. נכון, אמנם, שהשראת קשב מקשה על החיים, הן בילדות והן בבגרות, והקשיים כלל וכלל אינם מצטמצמים לתחום האקדמי. עם זאת, קשיים כלשהם יש לכל אדם, וישנם, כמובן, גם קשיים גדולים בהרבה מהשראת קשב וריכוז.

       

      לכן, מבלי לפגוע בזכות לסיוע - לתלמידים, למשל - חשוב בעיניי לצאת מן התפישה המקובעת והקופסתית, לפיה מי ששונה מן הנורמה הוא "בעייתי". זהו שורש הרע ביחס מערכת החינוך לבעלי השראת קשב וריכוז, מפני שהיא אינה מכירה בערכם וביתרונותיהם היחודיים, ובמקום זאת מתאמצת "ליישר" אותם, ולהפוך אותם למי שאינם.

        18/12/12 22:02:
      יש חידוש בפרשנות זו. אני סבורה שכמו כל דבר, אין מידה אחת לנושא הזה. יש כאלה שזו בעייה כמעט לא מורגשת, וכן הלאה, עד שנגיע לקבוצת הילדים, או המבוגרים שקשה מאד לתפקד בחברתם. אולי אלה הזקוקים באמת לתרופות כדי לשפר את מצבם. מה שמפליא אותי הוא העלייה המהירה במספר האנשים שלהם מיוחסת בעייה זו. יש לי קריטריון מעניין. בבית הספר, בבחינות הבגרות, חלקם מקבלים הנחות. זמן נוסף ועוד. המספר של התלמידים הללו שבזמני היה אפס, הולך וגדל משנה לשנה. איך מסבירים זאת?

      האתר שלי: קסם.קום - עולם של קסם לילדים ולהורים!

      ארכיון