הקול שלי מרגיע אותן. זה משעשע אותי.

הן מוצאות בי אי של שפיות בתוך ים של שיגעון, הן מתנחמות בי, שואבות כוח.

איזה כוח אני שואל. פיקציה מוחלטת.

הלב ממשיך לדמם, הכאב הולך וגובר.

אני כלום ושום דבר, אני כבר לא יודע להבחין בין שמאלי לימיני. נע ונד על פני ריק מוחלט.

אבק ברוח, כל שאנחנו הוא רק אבק ברוח.

אני רגוע לחלוטין, שלוות גן עדן.

"ביתי מבצרי" לגמרי. בלי אינטראקציה, בלי הסברים, בלי התנצלויות והתנצחויות. רק אני ואני.

אני והמוזיקה, אני והעשן, אני, ההבנות והתובנות.

הצרות נעלמות כלא היו, הפחד מתפוגג לו, מתמוסס לו בניחותא.

היום שחלף נשכח כלא היה, הופך בין רגע לבלילה חסרת טעם וריח.

הפסימיות נעלמת, מפנה את מקומה בכיף גדול לשלווה, לידיעה המוחלטת והכל כך ברורה שהכל יהיה בסדר.

משהו בהחלט קורה, אני משפיע על אנשים בצורה מסויימת, לא ברור על מה ולמה.

אני מכיר בכוח הזה, הוא לא זר לי. יש לי נטייה להיכנס לליבם של האנשים, להתקבע שם, לתקוע יתד ולברוח כלא הייתי. מן צורך ילדותי שכזה. מעניין איפה זה התחיל, מאוד מעניין.

אני בהחלט מצליח לעניין את עצמי. לא אנוח ולא אשקוט עד שלא אכיר את עצמי עד תום.

אני משתמש בכוח הזה, לעיתים הוא מבורך ולעיתים הוא כאחרונת הקללות, אני מניפולטור.

אני מנצל ומתעל את הכוח הזה לטובתי שלי בלבד, לצרכיי הבסיסיים, מספק את יצר ההישרדות החולני שלי.

אין אגואיסט ממני.

אומרים שיש לי לב טוב, עיניים טובות.

אשליה מוחלטת, הכל מתוך סיפוק של צורך טמוע בכספת נשמתי.

אל תאמינו לי, אני שקרן כרוני, אפילו אני נופל לא פעם למלכודת ומאמין לעצמי.

אל תקראו את החרא הזה, אל תקנו אותו.

אריק רוזנבלום הן קוראות לי. מי הוא? מה הוא?

"כל יום אני כמעט, לא קם מהמיטה

כל יום אני כמעט, אופטימי וחופשי

כל יום אני כמעט, ממש כמעט נפתח"

כל יום אני כמעט, לגמרי.

"לא מצחיק, פשוט מדחיק, כי לא בא לי להעיק אז אני אפסיק"