הדרך הצרפתית של פרנסואה מיטראן François Mitterrand I
מה שכל סטודנט לתולדות האמנות או לארכיטקטורה יודע , ואולי אתם עדיין לא, הוא שהתקופה המודרנית התחילה בזכות הקמתו של מגדל אייפל, המגדל המודרני הראשון בעולם שנבנה ב – 1889. בפריז היתה תערוכה עולמית שאליה הוזמן המהנדס גוסטב אייפל, וכך הוחלט להקים את המונומנט המפורסם הזה, שכולו עשוי ברזל. מאחר שפריז היתה באותה העת בנויה כולה על טהרת האמנות הניאו-קלאסית, אנשי רוח רבים יצאו כנגד בניית המבנה השנוי במחלוקת וכך קמה צעקה גדולה, התנגדות דרמטית וסוערת שעוררה גלים רבים, למשל מצידו של אמיל זולה שטען כי מגדל אייפל הוא "המורסה של פריז", או הלורד ביירון שהיה נחרץ אף הוא וטען כי המבנה מכוער מאד ולא מתאים לאופייה ולרוחה של העיר. הקולות הביקורתיים והמתנגדים בתוקף לאובייקט - גרמו לכך שהוחלט להרוס אותו, אולם העובדה היא - כמו שכולנו כבר יודעים את הסוף – כי המגדל הזה שריר וקיים עד עצם היום הזה. ולמה ? כי השוק העולמי גילה עניין רב בפסל המרשים והנישא אל על, שאקרובטים עמלו על הקמתו כאשר הבריגו באוויר את כל חלקיו, כאשר אמריקה נכנסה והתערבה בתוך הדיון הציבורי שרחש סביבו, כמו שאמריקאים יודעים לעשות, כי באמריקה כמו באמריקה - העניין תמיד התחיל ונגמר בכסף, בטח שלא בתרבות, והנה כי כן, התיירים האמריקאים החלו לפקוד בהמוניהם את פריז, במיוחד על מנת לעלות לרגל ולחזות במגדל המשונה מקרוב – והשאר היסטוריה : תוך זמן קצר מגדל אייפל הפך לאטרקציה התיירותית הגדולה בעולם באותה העת, מה שהוביל באופן ישיר להתפתחות הכלכלה ולשגשוגה הניכר בצרפת, ולאור זאת, הוחלט כמובן להשאיר את המבנה אחרי הכל ולא להרסו.
היה זה הנשיא פרנסואה מיטראן שלכל אורך תקופת כהונתו ידע לקרא את המפה, ומכאן השכיל לזהות הזדמנויות, כי הבין שתיירות היא המפתח למכונת כסף אדירה שתתרום לכלכלת צרפת, ובזכות זאת פעל במרץ ליוזמת פרוייקטים לשיקום תשתיות בעיר ע"י הקמת מבני אמנות יוצאי דופן. הוא החל במרכז פומפידו, שהוקם על חורבותיה של שכונת מצוקה ענייה וקשה, משופעת באוכלוסיות נחלשות, שסמים, זנות ופשע אפיינו אותה ואת תושביה. בטרם הוקם המבנה האדריכלי המפורסם שכיום קשה למצא תייר שכף רגלו דורכת בעיר האורות ופוסח עליה, כל האזור היה מטונף ומוזנח, גם מפני שהשוק הסיטונאי היה ממוקם שם, אבל מיטראן הממולח ניחן בחושים חדים שהובילו אותו למציאת פתרון יצירתי שלא לומר גאוני, כאשר החליט להקים את מרכז פומפידו דווקא בלב ליבו של הרובע העלוב דאז, כיום אחד המוזיאונים הנודעים בעולם לאמנות מודרנית – מה שהפך את השכונה הדחויה והבעייתית שסבלה מדימוי ירוד ואיש לא רצה להתגורר בה - למשגשגת מבחינה כלכלית, ושיקמה אותה מן היסוד. נכון, עדיין לא הייתי ממליצה לכל בר דעת להסתובב בסביבה עם רדת הליל, כי גם היום היא עדיין מסוכנת ולא ידידותית כשהערב יורד עליה, ונותרו בה שרידים של אוכלוסיה מפוקפקת, אולם במהלך כל שעות אור היום – מדובר באתר תיירות תוסס, מלא חיים ועניין ובגדר must לשוטטות חובה. וזה הכל בזכות מיטראן – הוא הפך את המקום למרכז תרבותי ממדרגה ראשונה, וכל בתי העסק שהיו וקמו מאז בסביבה חבים לו את זה, כי בזכות כך גם הם לבלבו ושגשגו, - הרווח היה של כולם, הודות לחשיבה הסוציאליסטית שאיפיינה אותו לבחור באסטרטגיה של בינוי מכוון דווקא בתור איזור ה"סלאמס", בלב ליבם של הביבים של פריז, וחשוב לזכור שמלכתחילה כל בניית המרכז הידוע נשענת על רעיון הקמת מגדל אייפל, כהמשך טבעי של שימוש בחומר גלם של ברזל – מרכז פומפידו בנוי כולו מצינורות חיצוניים גלויים שניתנים לפירוק והרכבה מחדש על פי הצורך, כשממול נבנתה מזרקה מודרנית, ומיטראן הפך את הכל בכך שהוא השאיר ישן (מבני האבן העתיקים שמאפיינים את פריז הקלאסית) לצד חדש ומודרני (אייפל, מרכז פומפידו), והשילוב הזה בין ישן לחדש הוא הבשורה והחידוש האמיץ שהביא עימו, כבחירה מודעת לעצמה : מצד אחד לא להרוס קלאסיקות שהיוו אבן דרך תרבותית, אלא להיפך - רחישת כבוד להן, ומצד שני לא לפחוד להוסיף את החדש, המודרני, ה"קר", ה"ברזלי" . יחדיו, זה לצד זה.
מיטראן לא עצר שם : הוא המשיך את אותו קו מחשבה עסקי ייחודי ופורץ דרך גם כאשר הקים את "לה וילט", שהיה אף הוא אזור של בית מטבחיים מזוהם ,מלא בסירחון, זיפט וסלמס, כאשר בסוף שנות השמונים הוא בנה קריה לתרבות – מתחם קולנוע מצופה משולשי אלומיניום כמו מראות , אמפיתיאטרון עם אקוסטיקה, ב- 360 מעלות, מבנה ארכיטקטוני מהמם, ובאופן דומה גם את שער הניצחון, "לה דפנס" שמיטראן הפך אותו לאזור מסחרי ממדרגה ראשונה, תוך שהוא לוקח בחשבון בחוכמה את המיקום שלו מחוץ לעיר כיתרון ברור, למניעת פקקי תנועה, ואז אופרה בסגנון בארוק "לה גרנייה" הפך למרכז מחול, במתחם הבסטיליה שגם שם היו סלמס וסמים וזנות ומה לא – הוא בנה שם את האופרה (כמו הקולוסאום) - - - כל הלוקיישנים הללו נבחרו מתוך כוונה תחילה בעלת חשיבות אסטרטגית מחושבת : הם היו לפני כן שכונות עוני ובעקבות הבחירה להתמקם דווקא בהן ולשקם אותן ואת הדימוי העלוב שלהן בבנייה ארכיטקטונית מפוארת ומרשימה – בכך היתה מטרה נעלה להרים אותן ולהסב אותם למקומות יוקרתיים, בזכות נהירה המונית של התיירים ושל תושבי העיר, ובכך להעלות את קרנן ולהפוך אותם להזדמנות כלכלית, בעוד שכל הסוחרים בסביבתה נהנים מכך כתוצאה ישירה בפועל, כשהם מוצאים בה טעם להתנחלות הנושאת פרנסה ראויה.
הפרוייקט הבא שלו היה מוזיאון ד'אורסי שנבנה בידי ארכיטקטית יפנית על חורבותיה של התשתית המקורית – היתה שם בעבר תחנת רכבת והמסלולים שלה הוסבו למסלולי תצוגה (שוב המוטיב של לא להרוס ישן, אלא להוסיף עליו חדש ובכך לשמר את המבנה ההיסטורי , כלומר מתן כבוד מלא לעבר עם טוו'יסט של חידוש ומבט לעתיד).
מול ה"לובר" שהיה במקור ארמון , הוא יזם הקמת כניסה חדשה כדי להפחית לחץ מהתורים : ארכיטקט סיני בנה כניסה תת קרקעית שמעליה פירמידת זכוכית שמחדירה אור פנימה על מנת לתת אשליה למבקרים שלא ירגישו שהם מתחת לאדמה, ושוב – מה הקשר בין אבן לזכוכית ? עובדה שהוא חיבר ביניהם למרות ששוב סערו הרוחות מצד אנשי הרוח השמרנים והנודניקים שחרדים לשינויים וקנאים להיסטוריה, מקוננים על כך שהוא הורס את פריז הניאו-קלאסית והופך אותה לתוהו ובוהו עם כל המודרניות המשוקצת הזו, אבל הוא נותר איתן מול קולות המחאה ובקור רוח קיבל החלטות שהפכו את פריז על פיה, והפירמידה שכולנו מכירים כיום נבנתה כסמל אופייני של ערבוב בין ישן לחדש, לפי התפיסה שכה האמין בה והחדיר לאט ובהתמדה בלתי נכנעת למרכז הקונצנזוס, ויותר מאוחר עיר תת קרקעית שלמה הוקמה, מסחר של אמנות ואוכל, ופירמידות הפוכות שנוספו ונבנו בהמשך במתחם מוזיאון ה"לובר".
אח"כ הוא אישר גם את תכנית בניית ה"אנדרטה לשלום" שעוצבה בידי ארכיטקטית צרפתיה צעירה בת 26 עם המלה שלום בכל השפות, בין מגדל אייפל לבין ביה"ס לקצינים, והיוזמה האחרונה שלו היתה הקמת הספרייה העולמית שעוצבה בצורת ספרים.
האיש ידע לנצל הזדמנויות כלכליות ולהפוך אותן לזהב טהור כפתרון אידיאלי לכל הנוגעים בדבר, ממש win-win פר אקסלנס, ואני תוהה כאן - למה לא ללמוד ממנו ?
להבדיל , פרנסואה מיטראן והיוזמות המבורכות רבות הפעלים שלו עלו בדעתי גם בקיץ האחרון, עת נפשתי בדרום איטליה באחד הלוקיישנים היפים ביותר שקיימים, מוקפת בטבע מרהיב ורצועת חוף ים מושלמת. במרחק של רבע שעה נסיעה מגן העדן שבו הוקם כפר הנופש האגדי הזה, חשכו עיני כשנחשפה בפני זוועת עולם - למראה העוני המחפיר שחיים בו תושבי העיר, מבנים מכוערים ומוזנחים, תושבים איטלקים קשי יום בבגדים מרופטים, וכללית - מראה חזותי של עיר שדומה ל-עזה במקום לעיירת נופש איטלקית.
באותם רגעים הרהרתי רק שכמה חבל שבאיטליה זה לא עובד כמו בצרפת, נבצר מבינתי מדוע.
ברם אולם, את הניגוד הזה של עליבות החיים בעיירה הסמוכה לעומת הפאר המפנק שמקיף אותי במועדון כנופשת, הבנתי היטב רק לאחרונה, כאשר צפיתי בתוכנית הדוקו-ריאליטי הבריטית "חופשה חטופה" בערוץ "החיים הטובים", סדרה בת שישה פרקים שמזכירה במעט את "פעם בחיים", (שצולמה בכמה עונות כאן אצלנו בארץ ושודרה ב"יס"), רק עם דגש ניכר ואג'נדה ברורה של מסרים העוסקים בהיבטים סביבתיים אקולוגיים - שימור והגנת הסביבה, מודעות לאינטרסים של עידוד הכלכלה המקומית, ביקורת חברתית נוקבת, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ועוד.
מדובר למעשה בתכנית מציאות תיעודית שחושפת את הצד האפל של האשליות שמוכרים לנו בתיירות, אודות חופשות חלומיות באתרים אקזוטיים. אירוני מעט שהיא משובצת דווקא בערוץ שמקדש את כל ההבל הזה של הבזבוז והפאר, מושגים שאין בינם לבין שמירה על הסביבה דבר וחצי דבר, או שאולי בעצם זה בהפוך על הפוך – במטרה מכוונת לאזן, ולהראות את הצד השני של המטבע, את ה"מאחורי הקלעים" המדאיג הזה של הפסאדה שאנחנו מאמינים לה, כשאנחנו טסים לנפוש ביעדים רחוקים.
התייר הממוצע הינו בור גמור בכל נושאי הגנה ושמירה על איכות הסביבה כשהוא נופש ביעדים אקזוטיים כדוגמת המלדיביים, וכאן באה התכנית המופתית הזו ומחדשת, שלא לומר מזעזעת אותו, ויש בה הרבה רצון לשינוי התפיסות המוטעות של הצופה הממוצע, שמושג כמו "קיימות" הוא סינית עבורו. מאד מצער בעיני שהתכנית החשובה הזו משודרת דווקא בערוץ נישה כזה, כי זה אומר שרובכם ככל הנראה לא מודעים לקיומה, ובעיני היא ראויה ביותר לחשיפה רחבת תפוצה.
כך למשל, הפרק ששודר על המלדיביים, חושף בין השאר נתונים מדאיגים, עצובים וטראגיים של ממש לעתיד גורל המשך קיומה של המדינה על פני כדור הארץ : התחממות הגלובלית ועליית פני הים גורמים לכך שמדינת האיים המלדיביים מצוייה כעת בגובה פני הים, ואם ההתחממות הגלובלית תימשך – סופה העגום של המדינה היא להיעלם לחלוטין מהמפה, ומהיקום בכלל. יותר מ - % 99 משטח המדינה הם ים, כלומר המלדיביים היא המדינה המימית ביותר בעולם, בנוסף להיותה המדינה הנמוכה בעולם.
תוך כדי צפייה כבר הבנתי יותר לעומק איפה נכשלו האיטלקים, במקום שבו הצליח מיטראן. איפה ישנם עוד אנשים כמו הנשיא פרנסואה מיטראן ?
אבל עכשיו אני בעצם שואלת פה, למה לא עושים את זה גם כאן אצלנו ? – זו לא בושה להעתיק, ללמוד או לקבל השראה מרעיונות טובים שיושמו ע"י מנהיגים אחרים במדינות שהפכו ערים כמו פריז לאימפריה ומעצמה תרבותית.
מדוע בארץ המנהיגים שלנו לא לומדים ממנו ופועלים לפי אותו היגיון ? למה שלא יקבלו אף הם השראה ממדינאים כדוגמת מיטראן, נשיא שהפך עיר כמו פריז להצלחה כבירה ?
לצרפתים בצרפת היה את מיטראן, ומה יש לנו בישראל ?
זה כ"כ טבעי ומתבקש הרי, פתרון ראוי וניתן ליישום , שיהפוך את הכלכלה על פיה ויביא לשגשוג ולרווחה כלכלית לכולם : לנו כתושבי המדינה בוודאי, אולם גם כי זה יביא לכאן תיירים, וזה יעודד מסחר ותעשייה, ויש לנו כאן בארץ יופי של אוצרות והיסטוריה מפוארת, יעידו על כך כל מאות הצליינים שבאים לבקר פה לטיול של פעם בחיים מבחינתם בכל אתרי המורשת הקדושים לנצרות. אז למה לא להרים יוזמות דומות, שנשענות על אמנות, והקמת מרכזי תרבות משמעותיים בסגנון שעשה ללא לאות הנשיא מיטראן בתקופת כהונתו, ובכך הביא בשורה אדירה לצרפתים, כאשר תרם רבות להפיכת פריז למה שהיא היום ? דרוש פרנסואה מיטראן ישראלי, כמה חבל שאי אפשר לשכפל את הצרפתי החד פעמי הזה.
אבל עזבו, מה אני רוצה ומטרידה את מנוחתכם בשאיפות חוצות גבולות , בתוך תוכי אני הרי יודעת היטב שאני רצה רחוק מידי ושהציפיות שלי מהמדינה שלנו מוגזמות אחרי הכל, קודם כל שתוקם כבר הרכבת התחתית המיוחלת שהבטיחו לנו מימים-ימימה, מסתבר שזו משימה מסובכת על גבול הבלתי אפשרית, ומי יודע אם בכלל נזכה לה במהרה בימינו.
François Mitterrand |
