סוף העולם
מעולם לא עבר מהר יותר.
סוף העולם התדפק על דלת ביתנו הפרטית בפסח השנה.
הוא נכנס מכוסה קשקשת מסורטנת
הביא עימו מזוודה קטנה... כי ידע שלא ישאר הרבה מדי
מקסימום יכבס עד כלות סיביו, את האדם אליו בחר להגיע.

הוא הזדחל, ישב לו בחושך בשקט בשקט ועבד בהתמדה, בעקביות.

הביט ממרום גאונו על המאבק כנגדו
חייך לעצמו בין לבלב לכבד
ונהנה מאלימותו האילמת כמוה ראה הקולנוע רק בדמויות כ'חניבעל לקטר' ורעיו הרעים.

שבוע לפני ארז מזוודה, הביט בנו אטום הבעה, תופף באצבעות רגליו בעצבנות תוך שהוא בודק בשעונו מתי נסיים כבר את הפרץ המלודרמטי של מאבקנו העיקש ופינטז על ההוא שמלקק לו אי שם מבעד לחלון הקומה השביעית של בית החולים כרמל, גלידה אחרונה של סתיו.

הביט בו ושנא את חיותו, את יום יומיותו וגמל בליבו להגיע אליו לגיחה קצרה וסופית ממש בין נהנתנות ושלוות החיים.

הוא החליט לעזוב בטרם עת, תשוקתו לבשר בערה בו בתאווה בלתי מרוסנת, הוא ארז במזוודותיו, את בלויי תסכולו ומרירותו המייררת ולא שכח לארוז בחופזה וברישול גם את אמי, היא כבר לא דרשה מקום רב, הוא מיצה אותה עד תום.

ואנחנו נותרנו המומים, לא סיפרו לנו שהעולם יגמר הרבה לפני 21 לדצמבר, כך בקושי ב63 חורפי חייה.