
בזו אחר זו פקדו המעטפות הלבנות את תיבת הדואר של הזוג יואל הארי רייכמן וריישל נינה מינץ. פעם היו אלה יתומים ואלמנות שהגיעו לפת לחם, פעם כלה שהגיעה לפרקה, ופעם בחור ישיבה שנזרק לרחוב עם משפחתו כיוון שלא עמד בתשלום שכר הדירה. יואל תרם תמיד, ובעין יפה. "אולי כבר תניחו לו," התחננה ריישל אחרי שהם ביקשו ממנו לתרום עבור אב ששכל את בנו, "הוא בעצמו אב שכול... כל שלושת ילדיו נספו בשואה." מיד ביקשו וקיבלו ממנו כסף לטובת אברכים שבבוא הזמן יאמרו אחריו 'קדיש'. כמה חודשים קודם לכן התייצב מר רייכמן בביתנו. "אשתי שוכבת עכשיו בבית חולים והיא לא יכולה לבוא ולראות את הדירה, אבל אני אמסור לה את כל מה שראיתי וגם אראה לה את התמונות שצילמתי." הוא עבר בדירה פעם נוספת וצילם כל חדר מכל זווית אפשרית. אחר כך הוא יצא עם אבא לגינה, וכשצילם את ערוגות הפרחים, אבא ניגש לשיחי הוורדים, קצץ באולרו הרב-שימושי את הוורד היפה ביותר, והכניס אותו לתוך שקית ניילון שקופה. "תמסור לאשתך את איחולַי להחלמתה ותיתן לה את זה," הושיט את השקית לקונה הפוטנציאלי שבא לראות את הדירה. שבוע לאחר מכן צלצל הטלפון בביתנו. מר רייכמן היה מעברו השני של הקו. "אשתי אמרה לי לקנות את הדירה שמשם קיבלתי את הוורד," אמר, "היא רק הריחה אותו וקמה מהמיטה." שלושה חודשים אחר כך נכנס הזוג לגור בביתנו, ואנחנו עברנו לדירה קצת יותר גדולה באותה השכונה. אבא ביקר אצלם לפחות פעם בשבוע. הוא הביא להם מטעמים שאמא בישלה, סייע להם במילוי טופסי הביטוח הלאומי, וטיפל בערוגת הוורדים. פעם החליף עבורם נורת חשמל שנשרפה, תיקן ברז שדלף ושחרר תריס שנתקע. אבא לא הסכים לקבל תשלום עבור עבודתו, וריישל "אימצה" אותנו לנכדיה ושלחה לנו מפעם לפעם חפיסות שוקולד, מסטיקים וסוכריות. לזוג הקשישים לא היו קרובי משפחה, והידידה היחידה שלהם הייתה דבורה, חברת ילדות של ריישל ששרדה יחד איתה בשואה והתגוררה בדירה שכורה ברמת גן. המעטפות המשיכו להגיע לבית הזוג, וריישל ראתה בהן איום קיומי. כשיואל חלה הם הגיעו אליו שוב וביקשו ממנו להרים תרומה לטובת הקדיש שייאמר אחרי לכתו. "אבל הוא כבר תרם לכם בשביל זה," רטנה ריישל ועיניה רשפו. "הוא תרם בשביל קדיש אחד," אמרו, "וכמה שיותר זה יותר טוב." יואל תלש ביד רועדת צ'ק מפנקסו והושיט להם אותו. "תרשמו עשרת אלפים," אמר בקול רפה. בסוף החודש בדקה ריישל את חשבון הבנק וראתה שם משיכה על סך עשרים אלף ש"ח. "הם גונבים אותך," צעקה והראתה את דף החשבון לבעלה. "זה בסדר," אמר יואל בשלווה, "זה גם בשביל הקדיש שלך."
יואל כמעט שלא יצא מביתו, וריישל שהתה רוב הזמן ליד מיטתו. בכל יום שלישי היא כיתתה את רגליה לבית הכנסת, ולפני שיצאה הוא תחב בידה כמה שטרי כסף שיבטיחו כי התפילה להחלמתו תגיע לאוזניים הנכונות. פעם, כששבה לביתה, פגשה בכמה מהם שהסתודדו ליד מיטתו. כשראו אותה מיהרו להסתלק מהמקום, ויואל הרים לרגע את ראשו ורמז לה בעיניו להתקרב אליו. "זה לא טוב לך שתישארי לבדך בבית הגדול," אמר בקול רפה ועצם את עיניו. "אתה עוד לא הולך לשום מקום," ליטפה את פניו, ומיד פתחה את תיק הצד שלו והוציאה משם את כל הניירת. בין מרשמי רופאים וסיכומי מחלות, מצאה שם גיליון נייר לבן שהמילה "צוואה" התנוססה בראשו. "הדירה תחולק בחלקים שווים בין אשתי לבין ישיבת מטה אהרון," נכתב שם במפורש, עם התניה ברורה שכל עוד אשתי בחיים, רק הרבנית ציפורה פייביש, גרושתו הטרייה של ראש הישיבה, תוכל לגור יחד איתה בדירה. ריישל התקשרה לאבא מיד ואחרי שסיימה לדבר איתו התקשרה לעורך הדין שערך עבורה את חוזה הקנייה של הדירה. יומיים לאחר מכן ביקר אבא אצל אהוד שיפמן, חבר ילדות ונוטריון במקצועו, ויצא ממנו עם שלושה העתקים של צוואה ערוכה כהלכה שהודפסה באנגלית פשוטה וברורה. באותו יום אבא לא נסע לעבודה, וממשרד הנוטריון הגיע ישר אל ביתם של זוג הקשישים. "תסתכלי," הראה לריישל את הדפים שבידו, אבל היא רק חייכה, ביקשה ממנו לשבת והרתיחה מים לקפה. "כבר לא צריך," אמרה, וניצוץ ממזרי הבהיק בעיניה, "כל הדירה כבר רשומה על שמי."
יואל התאושש מעט, וכמה פעמים אף התייצב בבית הכנסת לתפילת מנחה, אבל אחרי חג הפסח הורע מצבו, הוא אושפז בבית חולים ושכב שם עד היום שבו קבע רופא את מותו. מלבד אנשי חברה קדישא השתתפו בטקס ההלוויה כל המשפחה שלנו ועוד כמה שכנים. בקושי היה לנו מניין. לבקשתה של ריישל התייצב אבא במשך שבוע שלם בכל בוקר בבית הכנסת ואמר עליו "קדיש יתום". אחרי השלושים נודע לאבא שאנשי מטה אהרון עוד ניסו לממש את אותה צוואה, וממש רתחו כאשר עורך הדין שלהם הסביר להם שהצוואה חסרת תוקף ואין לה כל ערך משפטי. ריישל הזמינה לביתה את דבורה, ואחרי שלושה ביקורים היא כבר לא חזרה לרמת גן. המעטפות הלבנות המשיכו לפקוד את תיבת הדואר שלהן, אבל רובן ככולן מצאו את דרכן אל פח המִחזור.
ריישל מתה בערב חג השבועות, בדיוק שנה אחרי מות בעלה. "מי יודע לְמה הם מסוגלים," אמרה לאבא שבוע לפני שמתה, והפקידה בידיו עותק סגור וחתום של צוואתה. אבא כבר לא מתַחזק את הדירה, ואת מקומו בערוגות הגינה תפס גנן שדבורה שכרה. הוא מבקר אצלה רק לעתים רחוקות, אבל מקפיד להתייצב שם בכל ערב שבועות. דבורה בוחרת בשני הוורדים היפים ביותר, אבא קוצץ אותם באולרו הרב-שימושי, ואני מסיע אותם להר המנוחות. אני מניח שני נרות נשמה בחלונות שנחצבו בתוך אבן השיש הקרה ומדליק אותם, דבורה מניחה את הוורדים על שני הקברים, ואבא מתכופף ומזיז אותם אל ראש המצבה, מעל המקום שבו נמצאים הפָּנים. לפעמים יש לנו מזל ולא רחוק מאיתנו מתקיימת עוד אזכרה, ואז אנחנו מסמנים להם במחוות יד, אומרים קדיש בקול רם, וכולם עונים אמן.
|
day-dreamer
בתגובה על להציל את העגונות
תגובות (40)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מרגש ברמות!!!
מצטערת שאתה עוזב! אולי תחשוב שנית? יש לך מעריצים כאן!
*
אלומה
שמחה לדעת
שיש לי למה לצפות לכשתחזור
לכל חברי וידידי,
לא לדאוג, הכל אצלי בסדר!
לאחרונה, התחלתי לכתוב סיפורים חדשים, אני זקוק לזמן ולשקט שלי. זו הסיבה לפסק הזמן שאני נוטל מהפעילות שלי כאן באתר.
סיפור מרתק ומשכנע שנלקח מהחיים.
תיאור הדמיות והקשרים הבין אישיים עשוי בכשרון.
חבל שאתה נפרד, בטח יש לך סיבה טובה. הודות למה שקראתי בבלוג שלך, אני מקווה שתשוב במהרה.
להתראות!
רמי
יונתן חברי היקר
הבאת לנו סיפור עצוב ומקומם,
ואלו שמבקשים תרומות צצים כפיטריות אחרי הגשם ולא כוורדים
ניצבט לי הלב העניין שהאברכים סחטו על אמירת קדיש
ואני חשבתי לקרוא קדיש זו זכות ומיצווה....
הסיפור מזכיר לי את המשפט " נותנים אצבע ומבקשים את כל היד"
תודה על עוד סיפור פרי עטך
תשוב אלינו במהרה. מקווה שאתה לוקח חופשה לכתוב עוד ועוד (-:
* כוכב אהבה ממני
סופ"ש נהדר וימים טובים והמון בריאות יונתן חברי
יופי של סיפור.
אוכלי הנבלות נותרו רעבים.
אמן :)
שמעתי שבדרום אפריקה באחת משפות הילידים שם אומרים שלום בדרך מאוד יפה - "עוד מעט אני בא"
אז אולי עכשיו אתה אומר שלום ונפרד, אבל עוד מעט אתה בא.
יוני,
איזה סיפור יפה! מאוד אהבתי.
הורדים? אני ממש מריחה אותם
והקטע עם "סחיטת התרומות"? כל כך מקומם . . .
מעצבן לשמוע על אנשים שנדמה שהם תמימים או טפשים,
ואשתו? כנראה שמאוד אהבה אותו,
אם נשארה איתו למרות חלוקת התרומות הבלצי פוסקת . . .
בקיצור - סיפור סוחף ומעניין.
~~~
תהנה מהחופש שלך,
אתגעגע ♥
יונתן, סיפור מקסים. כל כך טיפוסי יהודי ויחד עם זאת מרגש.
כמו כן מודגשת כאן העובדה שפעמים רבות יחסי חברות חזקים הרבה יותר מיחסי משפחה.
והשנוררים... תמיד היו ותמיד יהיו.
מאחלת לך פסק זמן נעים.
יוני אני פשוט לא מכירה עאוד אחד שיודע לספר סיפור כמו שאתה מספר...
הסיפור שסיפרת כל כך מוכר לצערי בואריאציות שונות...
אנשי הישיבות הסחטנים האלה אינם בוחלים בשום
דרך ובלבד שHשימו ידם על רכושם של אנשים ישרים
. ויוני, באמת... לאן אתה הולך?