"בואו נלך הביתה כבר מאוחר." "עוד מעט, עוד לא סיימנו, תחזיק את קאי החמוד, הוא מפריע לנו." נותנת לי את הכלב לזרועותיי. " בוא ארנבון, אימא לא אוהבת אותך יותר." שולחת אלי מבט כועס ומנשקת את הכלב. "חמוד, תיכף אימא חוזרת." הכלב מסתכל עליה מתרחקת בעיניים עצובות ומילל בצער. "די לבכות ארנבון, היא תחזור עוד מעט, אתה התינוק שלה, לפעמים אני חושב שהיא אוהבת אותך יותר ממני, ממזר קטן." קאיוש הקטן מתכרבל בזרועותיי ועוצם את עיניו. אני מדמיין איך הן יושבות למעלה, אם וביתה ומדברות ומדברות. הם יכולות לדבר לנצח, לעולם לא מתעייפות, יושב והוזה בשיח עם פרחים האדומים. השמש שקעה והצללים מתגנבים לגינה, אני שקוע במחשבות. לפתע הכלב מתחיל לגרגר כמו נמר. "מה קרה כלב ציד אכזר, מה אתה מריח. כלב, חתול," אני מתבונן בשביל ורואה קיפוד חמוד, עומד ומרחרח את האוויר. "קאי אל תפחיד אותו, תראה איזה חמוד, אף מחודד עם הרבה קוצים." הקיפוד מתחיל לצעוד לכוון הכביש ואחריו ארבעה קיפודים קטנים. למה אין עלי מצלמה, מחזה מדהים, תהלוכת קיפודים. היא צועדת במרץ והקטנטנים מנסים להדביק את הקצב בצעדים קטנים. הולכת לכוון הכביש, מכוניות חולפת. אני קם בקפיצה ועוצר את התנועה. נהגים עומדים בסבלנות ומחייכים, החצייה עברה בשלום. היא עבר לגינה של השכנים ממול, מברך אותה לשלום בליבי. בפעם הבאה שאת רוצה לחצות את הכביש, תקראי לי, אני ממנה את עצמי. למשמרות הזהב של הקיפודים. אלון
|