בראשית הייתה ארץ. מדבריות חול פרוסים לכל עבר, נושקים לקו האופק ויוצרים מרבדים צחיחים עצומים ככל שהעין משגת לראות. האדמה פה אפורה ורק הצוקים הפזורים מסביב מוסיפים קצת גוון חום בהיר.
על הצוק שלידי עיט זהוב מתבונן למרחק, דרוך למראה דבר שאיני מצליחה לראות. הרוח פה יבשה ושיערי מתנופף לכל עבר, מעקצץ מעט את עור פניי.
שלוש מאות פרסות מכל עבר של אדמה חרוכה, צרובת שמש וסחופת רוחות.
השמש תשקע בעוד כשעה והמדבר מתחיל לקבל גוון אדמדם.
גם אני מתבוננת לכוון האופק, אך מה שאני מחפשת מתמהמה מלבוא.
בראשית היו שמיים. מרחבים אין סופיים של תכול בהיר. ענני נוצה עדינים מעטרים את הרקיע ואני מתבוננת בשמש צובעת אותם בגווני אש כשהיא שוקעת מטה לכוון האופק.
האוויר נקי פה. הרוח ממלאה את פי וריאותיי באוויר החמים והיבש של המדבר. טועמת מעט את המינרלים המלוחים הנישאים ברוח, כשאני מלחכת את שפתיי.
בראשית היה זמן. אלוהים לא משכים קום פה. השמש היא מראת הדרך היחידה שלי והירח מלווה את שעותיי הקרירות כשצינת הלילה המדברית מחליפה את הימים הלוהטים והשמים הופכים זרועי כוכבים. למדתי להכיר את כולם. את כוכב הצפון והדובה הקטנה, את כימה ואלדברן ואפילו אוריון.
נקודה קטנה באופק מושכת את תשומת ליבי.
הנה זה בא.
מתוך חפיסת הקלפים שהחיים פורסים לפניי אני מושכת את שלי.
הנקודה באופק גדלה. אני יודעת שהיא נושאת איתה חורבן, אבל יחד עם זאת את השקט המבורך, הרגע הקטן הזה שבו כבר לא צריך לבחור.
תרבויות קמות ודועכות ולכל אחת היה את הרגע הזה בו הכול יפסק. הכול ביחד. ואני תוהה, אם גם כך כול אדם מגיע לסוף העולם שלו, למה האדם כל כך רוצה שיצטרפו אליו כולם?
כשהיא חדרה לעולמי, השמש כבר הייתה בקו הרקיע. התבוננתי בה חולפת מעל ראשי ואני נותרתי עם השמים זרועי הכוכבים.
זה לא הגיע.
וזה בכלל לא היה צריך להגיע.
רעיון חכם מצד האדם היה להמציא את סוף העולם. אותו פחד משולל כל הגיון שיגרום לך לתפוס את הרגע בביצים.
ידיד שלי מדרום אפריקה ביקש ממני פעם לתרגם לו לעברית מאנגלית את המשפט, כולם מתים, אבל לא כולם חיים. מיותר לציין שלא הצלחתי לנסח לו את המשפט הזה בשפה מספיק מעניינת כדי שיוכל לקעקע אותו על הזרוע. בסוף הוא קעקע איזה סמל קלטי. מה שהיה נשמע הרבה יותר הגיוני. אבל על האמת הקטנה של המשפט אי אפשר להתווכח.
בכלל נראה לי שסוף העולם של כול אחד מגיע כשהוא מתרגם מעשים לדיבורים ולא ההפך.
ואלי בסוף זה כן יגיע. ואם כן, אז אני מקווה שזה יראה בדיוק כמו שאני מדמיינת. אבל זה כבר סיפור אחר. |